ביום 21.5.2025 בג"ץ פרסם את פסק דינו בעתירות אשר הוגשו כנגד החלטת הממשלה על פיטוריו של ראש השב"כ המכהן, רונן בר (בג"ץ 54321-03-25 התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח') (להלן: בג"ץ ראש השב"כ").
דעת הרוב התבססה על עמדתו של נשיא בית המשפט העליון, כב' הש' יצחק עמית, אשר קיבל את העתירות בפסק דינו המשתרע על למעלה מ-45 עמודים ומתייחס בין היתר לעילות הפסלות אשר נטענו בעתירות.
ההחלטה ניתנה ללא סעד ממשי, בהינתן כי הממשלה משכה מאז פתיחתם של ההליכים את החלטתה על הפיטורים, ומנגד ראש השב"כ הודיע בעצמו על התפטרות מתפקידו, אשר תיכנס לתוקפה בחודש הבא.
פסק דינו של עמית בבג"ץ ראש השב"כ מתבסס על מס' נימוקים מרכזיים אשר מעלים סוגיות מהותיות במשפט הציבורי החל בישראל, ובכלל זאת בכל הנוגע להחובות המנהליות החלות על פעילותה השוטפת של הממשלה, שומרי הסף, התנאים לקיומו של ניגוד עניינים, ועוד.
המאמר להלן דן במס' היבטים מרכזיים אליהם ניתנת התייחסות בבג"ץ ראש השב"כ, אשר מציפים קושיות ושאלות בעלות חשיבות לסצנה המשטרית במדינת ישראל.
ראש השב"כ ודוקטרינת שומרי הסף בישראל
בג"ץ ראש השב"כ דן בפעילותו של השב"כ ומטרותיו במדינת ישראל, כמו גם במהות תפקידו של ראש השירות ובהיבטים מרכזיים המאפיינים את המשרה.
קושי אשר עולה בעקבות פסק הדין נוגע ליכולתה של הממשלה להמשיך ולהפגין מרות על השב"כ בהינתן הפרשנות המחייבת שבג"ץ מאמץ באשר להיבטים מרכזיים המאפיינים את פעילותו של הארגון ומי שעומד בראשו.
נתחיל עם הכתוב בחוק של הכנסת. חוק שירות הביטחון הכללי, תשס"ב-2002 (להלן: "חוק השב"כ") מורה לעניין כפיפותו של השב"כ (השירות) , בין היתר, כדלקמן:
"כפיפות השירות
4.(א) השירות נתון למרות הממשלה; הממשלה תאשר יעדים לשירות בכפוף להוראות חוק זה.
(ב) ראש הממשלה ממונה על השירות מטעם הממשלה.
(ג) השירות יפעל באורח ממלכתי; לא תוטל על השירות משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים."
עוד קובע חוק השב"כ לעניין ייעודו של השירות את הדברים הבאים:
ייעוד השירות ותפקידיו
"7. (א) השירות מופקד על שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו, מפני איומי טרור, חבלה, חתרנות, ריגול וחשיפת סודות מדינה, וכן יפעל השירות לשמירה ולקידום של אינטרסים ממלכתיים חיוניים אחרים לביטחון הלאומי של המדינה, והכל כפי שתקבע הממשלה ובכפוף לכל דין."
בפסק דינו, השופט עמית עומד על חובת הנאמנות של גופי הביטחון לציבור הישראלי חלף נאמנות כלפי ממשלה או ראש ממשלה, אשר מבטאת בתורה את המחויבות של רשויות המדינה לשלטון החוק (פסקה 25).
נשיא בית המשפט העליון ממשיך ומונה את האחריות החלה על ראש השב"כ להבטחת אי תלותו של השירות ועצמאותו אל מול השמירה על כפיפותו של השירות לממשלה (פסקה 38).
לדברי עמית עקרון אי תלותו ועצמאותו של ראש השב"כ (אשר ככלל אינו מפורט בזו הלשון במסגרת חוק השב"כ), סותר את הטענה בדבר סמכות מוחלטת של הממשלה לסיים את כהונתו (פסקה 44).
עמית מוסיף ומקשר בין האמור בסעיף 7(א) לחוק השב"כ בדבר תפקידו של השירות בשמירה על "סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו" לבין היותו של ראש השירות בגדר שומר סף, וזאת בצל החשש מפני ניצול הסמכויות של השירות לרעה (פסקה 44).
עולה השאלה אם המסגרת שנקבעה בפסיקה לפעילותם של השירות והעומד בראשו – במסגרתה הם חבים בנאמנות לציבור, עצמאים בפעילותם, אינם תלויים בממשלה, וכאשר ראש השב"כ מסווג כשומר סף – מותירה אפשרות ממשית לממשלה להפגין מרות על השירות ולממש את סמכויותיה הקבועות בחוק כלפיו?
חשוב להדגיש כי לאורך פסק הדין בג"ץ מזכיר את המתח שבין הכפיפות של השב"כ לממשלה לבין החובה החלה על הארגון לפעול באופן ממלכתי (כך למשל בפסקאות 38 ו-43 בפסק דינו של הש' עמית).
לצד זאת עולה הקושי ליישב בין אותם הצדדים של המשוואה בהינתן הפרשנות לחוק השב"כ המוחלת בפועל על ידי בג"ץ, ובייחוד המרחב הנוצר לאור קביעותיו של בג"ץ אשר בו הממשלה רשאית לפעול בבואה ליישם את סמכויותיה על השירות.
כך למשל, אין התייחסות רחבה לעצם ההיתכנות לקיים איזון נאות בין כפיפות לממלכתיות ולהמשיך ולשמר את מרותה של הממשלה על השב"כ וליישמה בפועל בנסיבות שבהן:
- ראש הממשלה מנוע הלכה למעשה מלפטר ראש שב"כ טרם סוף כהונתו;
- החלטת ממשלה על פיטורים של ראש השב"כ נדחית על ידי השופטים;
- מינוי ראש שב"כ חדש על ידי הממשלה מוטל בספק לעיני כל ובפומבי על רקע התנגדות של מערך הייעוץ המשפטי לממשלה.
המרחק הנפער בין הממשלה לשב"כ לאור המאפיינים אשר נוצקים אל תוך פעילותו של השירות מחוץ לחקיקה, ומרחב התמרון שהולך ונוצר לטובתו של השירות בשל המאפיינים המיוחסים לו בפסיקה, עשויים להגביל בפועל את יישום הוראות חוק השב"כ אשר מסדירות את מערכת היחסים בין הצדדים.
הוראות החוק כאמור נוקבות במפורש בכפיפותו של השב"כ לממשלה, מסמיכות את ראש הממשלה כממונה על השב"כ מטעם הממשלה, מעניקות לממשלה סמכויות למינוי וסיום כהונה של ראש השב"כ, לקביעה של נוהלי השב"כ, לאישור יעדים לשב"כ, ועוד.
כך למשל, הסעיף בחוק השב"כ אשר מפקיד בידי השירות את האחריות על שמירה על סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו ומצוטט על ידי עמית בפסק דינו, מכפיף באותה הפסקה ייעודים של השירות לקביעתה של הממשלה.
בנסיבות אלו עולה תהיה באשר להלימה בין סמכויותיה הבלתי מבוטלות של הממשלה כלפי השב"כ המעוגנות בחוק השב"כ לבין ההפרדה הנוצרת דה פקטו בין השירות, ייעודיו ומאפייניו לבין המוסד אשר אמור להיות ממונה על השב"כ על פי חוק השב"כ ועומד בראש הרשות המבצעת בישראל.
סוגיה נוספת ולא פחות חשובה עניינה בקושי לתרגם מעשית את הנאמנות של השירות כלפי הציבור או את תפקידו לפעול לטובת סדרי המשטר, בהיעדר גורם ממשי וחיצוני לו סמכויות לקבוע ולאכוף מגבלות ברורות על השירות.
הקביעה של הפסיקה באשר לנאמנותו של הארגון כלפי הציבור מתמודדת עם הסכנה מפני פוליטיזציה של השירות ושקילה של שיקולים זרים בידי מי שמחזיקים בידיהם במאגר כלים דרקוני אשר עלול להעמיד בסכנה אינטרסים חיוניים למדינה ככל וייפול לידיים לא נכונות או למניעים לא כשרים.
בהקשר זה, אותה חובה של נאמנות אמורפית מייצרת עמימות סביב הדין והחשבון בו חבים השירות והעומד בראשו כלפי חוץ בפני אותו הציבור ממש והמגבלות הקונקרטיות אשר ניתן להחיל על השירות באותן הנסיבות.
כל זאת, בהינתן כי אין ישות ממשית המייצגת את הציבור, חברה באחריותיות כלפי האוכלוסייה, בעלת אינטרס ומוסמכת מכוח חוק להתערב בפעילותו של השירות או לאכוף מגבלות על התנהלותו למעט הממשלה, אשר כאמור אינה מהווה את יעד הנאמנות של השב"כ ומאותגרת בכל הנוגע להחלה של מרותה על הארגון.
דברים כאמור מעלים את החשש מפני עצמאות יתרה של השירות, אשר במסגרת הניסיון לשמר התנהלות א-פוליטית הארגון גם עשוי להרחיק יתר על המידה ולעבור תהליך של פוליטיזציה מכיוון אחר, על רקע שחרורו ממגבלות חיצוניות.
פיטורי ראש השב"כ בראי יסודות המשפט המנהלי וכלל ההסדרים הראשוניים
נדבך מרכזי בפסק דינו של השופט עמית ועילה נוספת לפסילה של החלטת הממשלה מתבססים על כללי המשפט המנהלי, אשר לעמדתו של נשיא בית המשפט העליון הופרו במסגרת פיטורי ראש השב"כ.
עמית מבהיר בדבריו כי החלטה מנהלית אמנם מותנית בסמכות ("תנאי הכרחי") ויחד עם זאת סמכות אינה מהווה בגדר התנאי היחיד בו ההחלטה נדרשת לעמוד.
בהקשר זה, השופט מפנה לעקרונות המשפט המנהלי אשר על פיהם הרשות נדרשת להפעיל את שיקול דעתה, ומונה בעניין זה הגינות, סבירות, היעדר שיקולים זרים וכללי הצדק הטבעי, ומפנה לפסיקה ענפה וקודמת של בג"ץ לביסוס דבריו (פסקה 40).
בהקשר זה, הקבלה מעניינית אותה ניתן לעשות בנסיבות דנן מתמקדת בחוק הכתוב אל מול הדין כפי שנוצר במסגרת הפסיקה של בית המשפט העליון, והאופנים שבהם ההוראות הנקבעות במסגרת הדין מגבילות הוראות אחרות הקבועות בחקיקה של הכנסת.
כאמור, הסמכות שאותה מזכיר עמית עניינה בסמכות של הממשלה להפסיק כהונה של ראש שב"כ לפני תומה, אשר מוסדרת בסעיף 3(ג) לחוק השב"כ, אשר אינו מזכיר תנאים מוקדמים ומפורשים לשם הפעלתה:
"הממשלה רשאית להפסיק את כהונתו של ראש השירות לפני תום תקופת כהונתו."
חקיקה זו מהווה מעשה ידיה של הכנסת אשר מופקדת על מפעל החקיקה במדינה בהתאם לתקנון הכנסת וכפועל יוצא של עצם היותה הרשות המחוקקת בישראל בה פועלים נבחרי הציבור.
מנגד, על אף שפעולת הביקורת השיפוטית אותה מפעיל בג"ץ מעוגנת בחוק-יסוד: השפיטה, כללי המשפט המנהלי בהם הערכאה המשפטית העליונה בישראל עושה שימוש בעת הפעלתה של הביקורת אינם מוסדרים במרביתם וכלשונם בחקיקה, ומהווים בעיקרם פועל יוצא של פסיקת בית המשפט העליון.
רשימה זו של כללים מייצרת מגבלות וקשיים בצדן אשר נידונו רבות בישראל ומציבים אתגרים בפני הממשלה ורשויות המנהל בניסיון לעמוד בתנאים הכלולים במסגרתם, בעת קבלת ההחלטה ועובר למבחן בג"ץ.
אולם ומעבר לכך, יסודות המשפט המנהלי מונעים הלכה למעשה את הפעלתה של סמכות הכתובה בחקיקה של הכנסת, אשר אליה מצוותים בפועל תנאים נוספים בהם היא תלויה המהווים פועל יוצא של הדין הנוצר מחוץ לחקיקה.
על רקע האמור, ובהינתן ההשפעה הדרסטית של כללי המשפט המנהלי אשר עשויים להגביל את יישומן הלכה למעשה של הוראות הקבועות בחקיקה של הרשות המחוקקת, עולה התהייה אם המקום הנכון בו על אותם כללים להתקיים אינו גם במסגרת של חוק.
בית המשפט העליון בישראל אימץ את כלל ההסדרים הראשוניים לפיו "המדיניות הכללית ואמות המידה העקרוניות (הסדרים ראשוניים) צריכות להיקבע בדבר חקיקה ראשי" (בג"ץ 3267/97 רובינשטיין ואח' נ' שר הביטחון, פ"ד נב(5) 481 (1998) (פסקה 24 לפסק דינו של נשיא בית המשפט העליון דאז אהרון ברק) (להלן: "בג"ץ רובינשטיין").
במסגרת בג"ץ רובינשטיין, ברק מונה מס' טעמים לכלל ההסדרים הראשוניים ובהם עקרון הפרדת הרשויות על פיו חקיקה של חוקים הינה מתפקידה של הרשות המחוקקת (פסקה 20 לפסק דינו של ברק בבג"ץ רובינשטיין).
בנוסף, ברק עומד על התפיסה של הדמוקרטיה עצמה, כאשר בעניין זה הוא מוסיף ומציין בין היתר כי "ההכרעות המהותיות באשר למדיניותה של מדינה וצרכיה של חברה צריכות להתקבל על ידי נציגיו הנבחרים של העם."
דברים כאמור נכתבו במסגרת הדיון בעתירות בעניין דחיית גיוסם של בחורי ישיבות וההסדרים אשר נקבעו באותה הסוגיה, הקשר שונה כאמור מזה של יסודות המשפט המנהלי והפעלתם על החלטתה של הממשלה בעניין פיטורי ראש השב"כ.
אולם, בהינתן הזיקה בין כללי המשפט המנהלי לחקיקה, ההשפעה של הכללים על החלטות ממשלה והקשר בין החלטות ממשלה למדיניות, עולה שאלה אם לא ראוי לסווג גם את כללי המשפט המנהלי בגדר תוצר אשר נדרש להתקבל באקט חקיקתי ראשי, רשמי ומסודר מטעם נציגי הציבור ברשות המחוקקת.
מעמד החלטת ממשלה מאוחרת וכשרותה בנסיבות של פיטורי ראש השב"כ
קושיה נוספת עולה למראה מרחב שיקול הדעת המסור לבג"ץ בעת שבה השופטים בוחנים את כשרותה של החלטה מאוחרת מטעם הממשלה אשר גוברת בלשונה על החלטה קודמת.
כאמור, החלטה מס' 2904 של ממשלת ישראל מיום 20.3.2025 מסדירה את הפסקת הכהונה של רונן בר כראש השב"כ לפני תומה, כאשר נקבע במסגרתה כי ההחלטה "גוברת על כל החלטת ממשלה קודמת בנושא"
בפסק דינו השופט עמית סוקר את ההיסטוריה של החלטות הממשלה אשר מסדירות את מינויים וסיום כהונתם של נושאי משרה בכירים בשירות הציבורי (ראו למשל פסקאות 56-70).
בכלל זאת, נשיא בית המשפט העליון דן בהחלטה קודמת של הממשלה (החלטה מס' 4062) אשר מסדירה את התנאים לסיום כהונה כאמור, ובכללם החלטה הנדרשת להתקבל על פי ההמלצה של הוועדה המייעצת, לאחר שהאחרונה אפשרה לנושא המשרה להשמיע את דבריו וההנחה של התשתית העובדתית המלאה בפניה על ידי הגורם הממנה (לנוסח המלא של הדברים ראו פסקה 60).
לצד זאת וכאמור, החלטה מס' 2904 מהעת האחרונה קובעת הסדר שונה בנסיבות העניין מזה הקבוע בהחלטה מס' 4062, כאשר עמית אף עומד בפסיקתו על סמכותה של הממשלה לחזור בה מהחלטות קודמות או לשנות אותן (פסקה 66).
אולם וכפי שמתברר במסגרת פסק הדין, סמכות זו של הממשלה הינה מוגבלת, כאשר הממשלה אינה חופשית לחזור בה מהחלטותיה של עצמה כאוות נפשה ולשם כך עליה לעמוד בתנאים אשר גם הם בעיקרם מקבלים את תוקפם המשפטי בפסיקותיה של הערכאה המשפטית הגבוהה בישראל.
בהתאם ולשם כך, על הממשלה לקחת בחשבון הן החלטות קודמות בעניין הנידון והן לבחון אם מתקיימות נסיבות המצדיקות לעמדת הממשלה סטייה מאותן החלטות קודמות (לפרטים נוספים ראו פסקה 66).
סוגיה זו מעלה קשיים מעצם המגבלות אשר מוטלות על הגוף העומד בראש הרשות המבצעת לתקן החלטות קודמות שלו עצמו, להתאימן לנסיבות ולשנות את מדיניותו כפי שרואה לנכון.
זאת, בהינתן כי הגורם שהיה מוסמך לקבל את ההחלטה התקפה כיום אמור להיות מוסמך לקבל החלטה אחרת באותו העניין בהמשך.
בפועל מתרחש מצב שבו עם קבלתה של החלטה, הממשלה עוברת את הפרגוד וללא אפשרות וודאית לחזור בחזרה ככל וייראה לה הדבר נכון בנסיבות שונות בעתיד.
מעבר לכך, הקושי בא לידי ביטוי בתנאים שבהם על הממשלה לעמוד אשר פותחו על ידי רשות אחרת, נבחנים ומיושמים על ידה, נתונים לפרשנותה ואינם מעוגנים בחקיקה רשמית וכזו אשר קיבלה את הסכמתה של הרשות המחוקקת.
כל זאת, על אף הקביעה של בג"ץ על פיה הבחינה באשר לקיומן של נסיבות המצדיקות סטייה מהחלטה קודמת נעשית על פי עמדתה (לשיטתה) של הממשלה (פסקה 66).
כאמור, לאחר הבחינה של הדברים דעת הרוב בפסק הדין מגיעה למסקנה כי הממשלה לא עמדה בתנאים, מה שמהווה עילה נוספת לביטול ההחלטה בדבר פיטורי ראש השב"כ.
במסגרת הנימוקים המוזכרים בפסק דינו של עמית ישנה התייחסות להיעדר דיון ממשי, היעדרה של תשתית עובדתית המצדיקה סטייה מהחלטות קודמות, היעדרו של דיון באשר להשלכות של ההחלטה, היעדר עבודת מטה ומסקנות בצדה, היעדר דיון בעניין עמדת הייעוץ המשפטי, ועוד (פסקה 67).
התנאים אשר נקבעו בפסיקה לחזרתה של רשות מנהלית מהחלטתה מפורקים הלכה למעשה לגורמים שונים, ובסופו של דבר מסתכמים ברשימה של חובות המייצרת משוכה לא פשוטה כלל למעבר, וזאת בייחוד בזמנים המתאפיינים במתיחות בין הממשלה למערך הייעוץ המשפטי.
נסיבות כאמור אשר שוררות ברקע מעלות שאלות בדבר עצם ההיתכנות ליישום הסמכות של הממשלה לקבל החלטה חדשה בנושא הנתון לאחריותה ואשר הוסדר על ידה בעבר בהחלטה קודמת.
ניגוד עניינים בהחלטה על פיטורי רונן בר
סוגיה אחרת עניינה בעילות והנימוקים אשר מוזכרים במסגרת בג"ץ ראש השב"כ המבססים את הקביעה באשר לניגוד עניינים פוטנציאלי של ראש הממשלה, אשר שרר על פי דעת הרוב בקרב השופטים במועד ההחלטה על פיטוריו של רונן בר.
בעניין זה, בג"ץ ראש השב"כ מספק חשיפה באשר לאופנים שבהם בית המשפט העליון מסיק אודות קיומו של ניגוד עניינים במקרים קונקרטיים, קביעה אשר בפני עצמה אינה בהכרח חפה מפרשנות ומרחב של שיקול דעת הנתון לשופטים.
בפסק דינו נשיא בית המשפט העליון מצביע על "פוטנציאל של ממש לקיומו של ניגוד עניינים בין האינטרס האישי של ראש הממשלה ובין תפקידו הציבורי" (פסקה 84).
במוקד הדברים עומדות החקירות המתנהלות בפרשת המימון הקטארי ובפרשת ההדלפה של המסמכים המסווגים, כאשר הפסיקה בדבר אינטרסים אישיים של בנימין נתניהו מתבססת על נימוקים שונים.
עמית כותב כי "כל קביעה משפטית הנוגעת להתנהלות התקינה של לשכת ראש הממשלה… היא מסוג הדברים המשליכים על תדמיתו של… כל ראש ממשלה." (פסקה 81).
קביעה שכזו עשויה בתורה לכסות קשת רחבה של מצבים שונים בנסיבות מגוונות, ולא ברור מה הן גבולות הגזרה של התנהלות תקינה הנקשרת ללשכת ראש הממשלה ונבחנת בראי המשפט.
מנגד, השלכות נובעות כתוצאה מכך עלולות להתברר כמהותיות, בהינתן המגבלה שמסקנה שכזו עשויה לייצר בפני רה"מ בבואו לקחת חלק בפעילותה של הממשלה, אשר מקיימת זיקה לקביעה משפטית שייתכן ותתקבל בעתיד בקשר ללשכתו, ללא תלות באיכות הזיקה ומאפייניה.
בפסיקתו, נשיא בית המשפט העליון מבסס את הקביעה בדבר ניגוד עניינים פוטנציאלי בין היתר באמצעות הפניה לפרסומים מטעמו של נתניהו עצמו, אשר במסגרתם, וכפי שמתואר בבג"ץ ראש השב"כ, רה"מ קשר בין החקירה בעניין קטאר לניסיון לפגוע בו פוליטית (פסקה 81), וכן לעדות אשר ראש הממשלה נקרא למסור בפרשה הקטארית.
אירועים כאמור מלמדים על פי פסק הדין על "נגיעה אישית במידה מסוימת בפרשה זו", כדברי עמית (פסקה 82).
אולם, נשאלת השאלה האם די בכך בכדי להטיל פגם העולה עד לכדי עילה של ניגוד עניינים המצדיקה בתורה פסילה של החלטה מהותית כדוגמת פיטוריו של ראש השב"כ בכללותה.
היבטים כאמור מתרגמים לבסוף לעמדת בג"ץ לכדי אינטרסים אישיים של רה"מ, כאשר עמית אינו שולל את החשש באשר לסיום הכהונה של ראש השב"כ תוך שימוש לרעה בסמכות ובמטרה להשפיע על החקירות המתנהלות, בהינתן ההשלכות שעלולות להיות לתוצאותיהן על אותם האינטרסים (פסקה 84).
פסיקתו של עמית באשר לחשש מפני ניגוד עניינים של ראש הממשלה ניתנה על אף שראש הממשלה בעצמו אינו חשוד במסגרת הפרשיות, אשר מגיעות לפתחם של מי שמכונים בפסק הדין בגדר "יועצים קרובים" של ראש הממשלה.
על אף האמור, נשיא בית המשפט העליון מוסיף ומסיק בדבר החשש לניגוד עניינים של רה"מ גם מעצם האינטרסים של היועצים (ישראל איינהורן, יונתן אוריך ואלי פלדשטיין) בהקשר של החקירות המתנהלות.
כל זאת, בהינתן טיב הקשר הקיים בין רה"מ לשלושה, אשר על מאפייניו למד השופט מהמידע שהוצג בפני בית המשפט, ושלקביעתו עולה בגדר קשר קרוב (פסקה 85).
לביסוס דבריו עמית מפנה בין היתר למשך כהונתו של אוריך כיועץ התקשורת של רה"מ וכפיפותו אליו, וכן מתאר את משך הזמן שפלדשטיין שהה במשרד רה"מ בתל אביב והתלוותו של פלדשטיין לנתניהו בסיוריו של האחרון (פסקה 85).
אולם, בהינתן אופי היחסים בין הצדדים אשר מתבססים בעיקרם על פעילות מקצועית שוטפת, בה נדמה כי מעורבים גורמים נוספים, עולה שאלה אם ראוי היה להסיק קביעה כה מהותית כדוגמת חשש לניגוד עניינים של רה"מ, אשר נלמד בעקיפין בשל האינטרסים האישיים של יועציו.
קביעה אשר מנגד מצדיקה בתורה פסילה של החלטה בדבר פיטורי ראש השב"כ, בעת מלחמה ובהינתן התפקיד המרכזי שאותו ממלא השב"כ בנסיבות הקיימות.
בהקשר זה נזכיר כי ניגוד עניינים הפוטנציאלי אשר נפסק בין היתר לאור אותם הדברים מונע למעשה מרה"מ אשר ממונה על השב"כ, ועומד בראשות הממשלה אליה השב"כ כפוף, להפעיל סמכות מרכזית כלפי השירות אשר קבועה בחוק השב"כ.
מעבר לכך, הפגם הנטען אינו מתרפא גם כאשר ההחלטה על פיטוריו של רונן בר התקבלה על ידי הממשלה, במסגרתה לקחו חלק שרים אחרים שאינם מעורבים ככלל בפרשיות.
עמית התייחס גם לסיטואציה זו ופסק כי ההליך בכללותו נפגם מעצם ההשתתפות של נושא משרה המצוי בניגוד עניינים בנושא אשר בעניינו מתקבלת ההחלטה (פסקה 86).
לצורך ביסוס טענותיו עמית מפנה לפסקי דין קודמים של בג"ץ, אשר אחד מהם עניינו בהחלטה אשר התקבלה על ידי המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין בבחירה של נציגי הלשכה לוועדות מינויים של משרות שיפוטיות, ובמסגרתו נידון ניגוד עניינים על רקע קשר משפחתי בין אב לבתו (בג"ץ 11269/03 כמאל נ' שר המשפטים).
עניינם של פסקי הדין האחרים אליהם מפנה נשיא בית המשפט העליון בהליכים אשר נפתחו והתנהלו לפני פרק זמן רב, בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים.
סוגיה מעניינת נוספת עולה במסגרת התייחסותו של נשיא בית המשפט העליון לטענות בדבר ניגוד עניינים של שרי הממשלה מעצם ניגוד העניינים של מי שעומד בראשות הממשלה.
לצד ההבהרה על פיה ניגוד עניינים של רה"מ אין משמעו בהכרח מגבלות דומות גם על יתר שרי הממשלה (פסקה 88), עמית למד על התגברות החשש מפני ניגוד עניינים גם של הממשלה בעצמה (פסקה 89).
עמית מבסס את קביעתו בין היתר לאור הבחירה של חברי הממשלה שלא להמתין לבדיקה של היועמ"שית באותה הסוגיה, החלטה אשר לקביעתו של נשיא בית המשפט העליון אינה מצויה בהלימה עם כללי מנהל תקין ומחויבות הממשלה לקיום הליך מנהלי תקין.
אולם, עמדה זו עשויה להעמיד קשיים אחרים, כדוגמת מצבים שבמסגרתם פתיחתה של בדיקה מטעם מערך הייעוץ המשפטי בנושא תייצר חלון זמן נתון שבו למעשה אין גורם אשר מוסמך לסיים את כהונתו של ראש השב"כ בטרם עת, כל עוד בדיקה שכזו הינה תלויה ועומדת.
כל זאת כאשר הממשלה, לה שמורה הסמכות להפסיק את הכהונה של ראש השב"כ לפני סיומה על פי חוק השב"כ, מנועה למעשה מלהפעיל את הסמכות בהינתן כי בעצם הפעלתה הממשלה תיחשד כמי שמצויה בניגוד עניינים.
לאור האמור עולה הסכנה מפני פרצה עבור שימוש לרעה בסמכות מטעם נושאי משרה בכירים בשירות הציבורי, אשר במטרה לשמור על תפקידם ייאותו לעשות שימוש בסמכותם בכדי לייצר קרקע אפשרית לניגוד עניינים עתידי של הגורמים הממונים עליהם, וכך למנוע את היכולת של האחרונים להפעיל את מרותם על הקודמים.