החלטת בג"ץ אשר חייבה את שר המשפטים לכנס את הוועדה לבחירת שופטים בכדי למנות נשיא לבית המשפט העליון מהווה שלב נוסף במה שרבים בישראל מתארים בגדר 'משבר חוקתי' בין המערכת המשפטית לממשלה.
מגמה זו המשיכה בהיעדרותם של נציגים מהממשלה בדיונים שנערכו בוועדה לבחירת שופטים אשר מינתה לבסוף את השופט יצחק עמית לנשיא הערכאה השיפוטית הגבוהה בישראל.
בנוסף, שר המשפטים יריב לוין וגורמים נוספים מטעם הממשלה אף לא נכחו בטקס השבעתו של השופט עמית.
אולם, המשבר החוקתי בישראל לא החל בשבועות האחרונים וחורג מעבר לחילוקי הדעות בין הרשות המבצעת לרשות השופטת באשר לזהותו של נשיא בית המשפט העליון.
סיטואציה שכזו, אשר מתאפיינת בחילוקי דעות בקרב הרשויות במדינה, אמנם אינה ייחודית כשלעצמה עבור ישראל.
משברים חוקתיים אירעו פעמים חוזרות ונשנות בעבר בדמוקרטיות ליברליות אחרות, אשר חוות לעיתים היעדר הסכמות בין הרשויות באשר להיבטים בעלי אופי חוקתי.
במובן זה משברים חוקתיים עשויים להתעורר, בין היתר, במקרים שבהם רשויות במדינה מפרשות בצורה שונה את הוראות החוקה, בעת שבה רשות פועלת בניגוד לכתוב בחוקה או לחלופין כאשר הסוגיה שבמוקד אינה מקבלת מענה ברור בחוקה או בהיסטוריה המשטרית של המדינה.
לצד האמור, המתיחות בין הממשלה לרשות השופטת בישראל, התשתית התאורטית אשר עליה מתבססים חילוקי הדעות וזו שמעוררת אותן כל פעם מחדש בפרק זמן קצר, והשלכות הרוחב שעשויות להתלוות לכך על מוסדות המדינה מגבשים יחדיו משבר חוקתי נוסח ישראל.
בחלקו המשבר בישראל מתבטא בהשפעות מיקרו עם השלכות נקודתיות אשר מאחוריהן היעדר הסכמות בין הצדדים בנוגע לסוגיות קונקרטיות.
בחלקו האחר של המשבר השפעות מאקרו בעלות השלכות רוחב אשר נוגעות בשורשי הליבה המשטריים של המדינה, מתקשרות להתפתחויות שמקורן עשרות שנים אחורה בזמן, עשויות להתגלות כמאתגרות יותר לפתרון ולתת את אותותיהן על המערכת הציבורית בכללותה.
במובן זה המשבר בין הרשויות בישראל אינו מהווה משבר חוקתי קונבנציונלי בדומה למתרחש בשנים האחרונות במדינות דמוקרטיות ליברליות אחרות כדוגמת בריטניה, ספרד או קנדה.
העימותים האחרונים בין הרשויות אשר משקפים את נקודות שיא במשבר מתבססים על מחלוקות בין המערכת המשפטית לממשלה, אשר נוגעים ככלל לפרשנות שונה של כל צד באשר למערך הסמכויות בו כל רשות עושה שימוש במסגרת פעילותה, תכליתה של הרשות והאמצעים הכשרים אשר עומדים לרשותה.
מעל הכל, נדמה כי הצדדים מחזיקים בעמדות שונות באשר למהותה של הדמוקרטיה הישראלית והמיקום של המשטר בישראל על הרצף המזוהה עם הספקטרום הפוליטי מבית היוצר של המחשבה הליברלית.
האם אנחנו דמוקרטיה אשר מגנה על זכויות הפרט ודוגלת בהתערבות מינימלית של המדינה (על כל רשויותיה) בחיי האזרחים?
או לחלופין –
האם אנחנו דמוקרטיה אשר מכבדת זכויות אדם מקיפות ורחבות יותר, כזו שמכירה באחריות גוברת של הרשות המבצעת כלפי החברה האזרחית ובתפקיד אקטיביסטי יותר של מערכת בתי המשפט, כזה אשר חורג מעבר למילתו הכתובה של החוק?
שאלות אלו משקפות את מהותם של הפערים בין הצדדים, אשר אינם מסתכמים בשאלות נקודתיות שנוגעות לאיוש כיסא נשיא בית המשפט העליון, סמכותה של הרשות השופטת לעשות שימוש בעילת הסבירות או שיקול הדעת המסור לממשלה במינוי נציב שירות המדינה.
הסוגיות שבמחלוקת והפערים בעמדות של הצדדים מכסים מגוון סוגיות משטריות, ומהווים בחלקם פועל יוצא של דמותה של הדמוקרטיה הליברלית אשר עומדת לנגד עיניהם.
אותם חילוקי דעות באים לידי ביטוי ביוזמות חקיקה, מינויים לתפקידים ציבוריים, מרחב התמרון הנתון לממשלה בניהול משרדיה, דרכי עריכתן של הביקורת השיפוטית והפרשנות המשפטית על החוק והדין הקיים במדינה ומרחבי השתרעותן, ועוד.
ככלל, המשבר החוקתי בישראל טומן במסגרתו השלכות ברורות בטווח הזמן הקצר מכוח הוראותיו הכתובות של החוק אשר מופנות בעיקרן לכיוונה של המערכת המשפטית.
בהקשר הזה רלוונטיות אותן סוגיות אשר ככלל נתונות לסמכותה של הוועדה לבחירת שופטים שאינה מתכנסת ופועלת כיום בהשוואה לימים כתיקונם, או לחלופין לסוגיות אשר הכרעתן דורשת שיתוף פעולה בין שר המשפטים לנשיא בית המשפט העליון או את הסכמתם המשותפת.
לשם ההמחשה ניתן להזכיר את מינוים של שופטים לערכאות המשפטיות השונות. הבולטת שבהן היא בית המשפט העליון, אשר המינוי של שופטיו דורש רוב של שבע קולות מתוך תשע בוועדה (ועל כן – הסכמה חוצת רשויות) ואינו בר השגה בחודשים האחרונים בעקבות היעדר הסכמות בקרב חבריה.
בנוסף, מינויים של שופטים לערכאות נמוכות יותר עשוי להיתקל בקשיים על אף הרוב הרגיל הנדרש לצורך כך.
זאת, בשל אי כינוסה של הוועדה על רקע השאיפה המוצהרת של שר המשפטים להביא להסכמות רחבות עם נציגי הרשות השופטת, ותחת ההבנה כי לשופטים עשוי להיות רוב דה פקטו בהצבעה אשר אינו תלוי בהסכמה של נציגי הממשלה.
לבד מאיוש כיסאות השיפוט בבתי המשפט המשבר בין הצדדים מונע נכון לעכשיו איוש תפקידים נוספים, כאשר הבולט שבהם הינו נציב תלונות הציבור על שופטים אשר מתמנה על ידי הוועדה בהתאם להצעה המשותפת של שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון.
לצד האמור, המשבר החוקתי טומן באמתחתו פוטנציאל להשלכות רוחב שעשויות להעמיד אתגרים מורכבים יותר להתמודדות בהמשך בפני מקבלי ההחלטות.
ראשית עולה שאלת מעמדן של הרשויות בעיני ציבור האזרחים והחשש מפני ערעור בלגיטימציה הציבורית הן של גורמים מתמנים במערכת המשפטית והן של נבחרי ציבור בכנסת ובממשלה.
במשטר דמוקרטי הציבור הרחב אינו מהווה אך בגדר שחקן הקצה שאליו מופנות החלטותיהן של הרשויות, אלא מתפקד כריבון בקהילה הפוליטית.
האצלת סמכויות לנציגי ציבור והסדרת פעילותם של בתי המשפט בחוקי יסוד עשויות שלא למנוע ערעור הלכה למעשה בתכתיביהן בעיני האוכלוסייה במקרה של התנגדות גוברת בציבור שתופנה כלפיהן ותלך ותתעצם לאורך זמן, כפי שהדבר נראה באקטים של מרי אזרחי ברחבי המדינה בשנתיים האחרונות.
סוגיה אחרת הינה פוטנציאל ההסלמה בקרב האוכלוסייה ככל והמשבר החוקתי בין הממשלה לרשות השופטת יימשך ואף יעצים עד לכדי המשך ביצוע פעולות חד צדדיות על ידי כל רשות אשר נתפסות כמשנות חוקי משחק משטריים ונעדרות הסכמה רחבה בציבור.
ניצנים לכך נראו במהלך החודשים האחרונים בהפגנות שאירעו ברחובות אשר לוו לעיתים בעימותים ואלימות פיזית שהופנתה מצד אזרחים כלפי אזרחים אחרים אשר מזוהים עם עמדות פוליטיות שונות.
התפתחות נוספת עשויה לבוא לידי ביטוי בהקצנת פעולותיהם של פוליטיקאים ונבחרי ציבור אשר יסלימו את השימוש בארסנל הכלים המצויים בידיהם.
דברים אלו יכולים להתבטא בחקיקה דרקונית וחד צדדית בכנסת או לחלופין בביקורת שיפוטית ופרשנות משפטית אקטיביסטיות, אשר מטרתן לאזן אחת את השניה בעת שבה כל רשות מנסה למצוא מענה לפעולותיה של הרשות האחרת, על רקע הנתק והיעדר תקשורת ישירה ובונה בין הצדדים.