הרשות המבצעת היא אחת מבין שלושת הרשויות המרכזיות במשטר דמוקרטי-ליברלי, יחד עם הרשות המחוקקת והרשות השופטת.
הרשות המבצעת אמונה על הוצאתה אל הפועל של מדיניות, אחראית על יישום של החוק והדין המחייב במדינה, ומופקדת על מוסדותיה הביצועיים של המדינה.
הזרוע הביצועית במדינה אוחזת בסמכויות שונות אשר מקנים בידיה כלים רבי עוצמה לצורך מימוש הלכה למעשה של תפקידה הביצועי.
במסגרת זאת ניתן לציין בין היתר את הסמכות לחוקק נורמות בעלות מעמד מחייב, מרות על מוסדות ציבור ומדינה שונים, סמכויות אשר נוגעות למינויים ואיוש כוח אדם, ועוד.
לצד זאת, מהותה, דרכי פעילותה ומערך הסמכויות של הרשות המבצעת עשויים להשתנות בין מדינה דמוקרטית ליברלית אחת לאחרת.
כל זאת כתלות במבנה של מוסדות הממשל, שיטת המשטר הדמוקרטית אשר קיימת במדינה, עקרונות היסוד שלה וזהותה, מורשתה החוקתית, ועוד.
הרשות המבצעת בדמוקרטיה נשיאותית
בדמוקרטיה נשיאותית כדוגמת ארה"ב הנשיא עומד בראש הרשות המבצעת, אשר אליה משתייכים בין היתר גם סגן הנשיא והקבינט.
הנשיא הינו הגורם המוסמך למנות את חברי הקבינט ונושאי משרה אחרים המכהנים בראש סוכנויות הממשל, כל זאת בכפוף לאישור ובדיקות הנדרשים לעיתים מהרשות המחוקקת.
בדמוקרטיה נשיאותית ישנה הפרדה נוקשה יחסית בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת, אשר באה לידי ביטוי הן באיוש המשרות במסגרת מערכת הבחירות והן בעבודה המקצועית והשוטפת.
בהקשר זה, הן הנשיא והן הרשות המחוקקת נבחרים במישרין על ידי האזרחים במערכות בחירות והצבעה אשר מתבצעת בנפרד ומעניקה לגיטימציה שלטונית לפעילותם.
חברי הרשות המבצעת אינם חברים במוסדות המזוהים עם הרשות המחוקקת (למשל – הסנאט ובית הנבחרים בארה"ב), להבדיל מהנעשה בדמוקרטיה פרלמנטרית.
הפרלמנט אינו מצביע אי אמון ברשות המבצעת, אולם במקרים חריגים המחוקקים רשאים להדיח את הנשיא בהתאם לתנאים המוסדרים בחוקה או בנורמות אחרות במדינה.
מנגד, הנשיא אינו רשאי לרוב להכריז על התפזרות הפרלמנט, היבט אשר מחזק את עצמאותה של הרשות המחוקקת במדינה.
מאפיינים אלו מחזקים ככלל את עקרון הפרדת הרשויות בדמוקרטיה ואת האיזונים והבלמים בין הרשות המבצעת לבין רשות המחוקקת.
הרשות המבצעת בדמוקרטיה פרלמנטרית
בדמוקרטיה פרלמנטרית הממשלה אמונה ככלל על פעילותה של הרשות המבצעת, אם כי אין חפיפה בין השתיים על אף שהממשלה מתוארת לעיתים בתור הרשות המבצעת.
הרשות המבצעת בדמוקרטיה פרלמנטרית מתבססת לרוב ובעיקרה על ראש הממשלה, השרים ונציבות שירות המדינה, ותפקידה ככלל ליישם את החקיקה של הכנסת ולהתוות מדיניות.
הממשלה כשלעצמה מתבססת בדרך כלל על ראש הממשלה והשרים, אשר מהווים בגדר ההנהגה הפוליטית שמשתייכת לרשות המבצעת, אמונה על ניהולה וחבה בחובת אמונים לפרלמנט.
שרי הממשלה וחברי הקבינט נבחרים ככלל מבין חברי הקואליציה, אשר מתבססת על ברית בין סיעות שונות בפרלמנט הדרושה לצרכי הקמתה של ממשלה.
השרים המכהנים ברשות המבצעת מכהנים לרוב גם ברשות המחוקקת, כאשר הזרוע הביצועית בממשל נהנית לעיתים קרובות מרוב בפרלמנט אשר מופקד על מפעל החקיקה החיוני לצרכי העבודה הביצועית.
מאפייניה של הרשות המבצעת והרכבה כאמור לעיל מעלים שישנה חפיפה לפחות חלקית בין שתי הרשויות הנבחרות.
ישנם נבחרי ציבור אשר מכהנים במקביל בשתי הרשויות, בעוד שהרשות המבצעת והרשות המחוקקת מקיימות זיקות וקשורות אחת בשניה.
היבטים אלו עשויים בתורם להחליש את הפרדת הרשויות, בהינתן שהרשות המבצעת שולטת לעתים קרובות בסדר היום החקיקתי אשר מתנהל ברשות המחוקקת.
הרשות המבצעת חבה באמון של הרשות המחוקקת לצרכי המשך פעילותה וחברי הפרלמנט רשאים ליזום הצבעת אי אמון, אשר ככל ותתקבל עלולה להוביל לפיזורה של הרשות המבצעת.
אולם, בהינתן הדומיננטיות של חברי הממשלה ברשות המחוקקת, הצבעות אלו אשר נחשבות בגדר מהלך חריג, יזכו לרוב פרלמנטרי לעיתים רחוקות.
המבנה של הרשות המבצעת
הרשות המבצעת בדמוקרטיה נשיאותית
בדמוקרטיה נשיאותית הנשיא עומד בראש הרשות המבצעת, מחזיק בתפקיד הביצועי הבכיר ביותר במסגרתה, ונבחר ישירות על ידי האזרחים לתקופה קצובה.
הנשיא ממנה את חברי הקבינט, המזכירים והפקידים הבכירים ברשות המבצעת, אשר חלקם עומדים בראש המשרדים הביצועיים (למשל, האוצר, הביטחון, החינוך) ואינם חברים ברשות המחוקקת.
להבדיל מקבינט בדמוקרטיה פרלמנטרית, חברי הקבינט בדמוקרטיה נשיאותית אינם מכהנים לרוב בגוף קולקטיבי לקבלת החלטות.
בנוסף, בדמוקרטיה נשיאותית קיימת עצמאות לסוכנויות וגופים שונים אשר מתאפיינים באי תלות ברשות המבצעת, כאשר בעניין הזה בולט השיח האקטואלי המתקיים לעיתים בין הצדדים בסוגיות שונות.
לשם ההמחשה, בארה"ב הפדרל ריזרב אינו כפוף לתכתיבים מצד הנשיא ובין הצדדים עשויות להתעורר מחלוקות על שיעור הריבית הנתונה לסמכותו של הפדרל ריזרב.
הביורוקרטיה המנהלית אחראית על יישום המדיניות של הרשות המבצעת, אינה מתחלפת בין מערכות בחירות, מתאפיינת במקצועיות ובניטרליות פוליטיות.
הרשות המבצעת בדמוקרטיה פרלמנטרית
בדמוקרטיה פרלמנטרית הרשות המבצעת היא הממשלה ובה מכהנים שרים אשר עומדים בראש המשרדים הממשלתיים.
שרי הממשלה אמונים ככלל על ניהולם של משרדי הממשלה ומוסמכים להתוות מדיניות אשר רלוונטית לתחומי העיסוק של המשרדים הממשלתיים אשר עליהם הם אמונים.
השרים חברי הממשלה נבחרים לרוב מבין חברי הקואליציה ברשות המחוקקת אשר מכהנים כחברי פרלמנט בהתאם לתוצאות הבחירות הכלליות לרשות המחוקקת.
ראש הרשות המבצעת הוא ראש הממשלה, אשר מכהן בנוסף כחבר פרלמנט ברשות המחוקקת ולעיתים קרובות מנהיג את מפלגת הרוב ברשות המחוקקת אשר חברה בקואליציה, אולם ישנם חריגים לכך.
הקבינט בדמוקרטיה פרלמנטרית מהווה גוף מצומצם בתוך הממשלה בו חברים שרים המכהנים ברשות המבצעת, ואשר אמון ככלל על קבלת החלטות בסוגיות בעלות היבטים ביטחוניים, מדיניים, כלכליים, ועוד.
בנוסף, ולהבדיל מדמוקרטיה נשיאותית, נשיא המדינה בדמוקרטיה פרלמנטרית ממלא ככלל תפקיד סמלי והינו בעל סמכויות ביצועיות מצומצמות.
מלבד האמור, נציבות שירות המדינה מופקדת על יישום הלכה למעשה של מדיניות השרים בהתאם להנחייתם והחוקים הנחקקים ברשות המחוקקת, כאשר התנהלותם הינה מקצועית וא-פוליטית במהותה.
הרשות המבצעת בדמוקרטיה פרלמנטרית-נשיאותית
דמוקרטיה פרלמנטרית-נשיאותית משלבת במסגרתה אלמנטים המזוהים הן עם דמוקרטיה פרלמנטרית והן עם דמוקרטיה נשיאותית.
בממשל נשיאותי למחצה כדוגמת זה אשר חל בצרפת, הרשות המבצעת מתבססת על מוסד הנשיאות והממשלה. הנשיא נבחר ישירות על ידי האזרחים וראש הממשלה מתמנה על ידי הנשיא, ויחד עם זאת חב באמון הפרלמנט.
נשיא המדינה אחראי לעיתים על סוגיות של חוץ, ביטחון ואחדות לאומית, בעוד שראש הממשלה מופקד על מדיניות פנים ומנהל יומיומי, אולם חלוקה זו והדומיננטיות בקרב שני המנהיגים עשויה להשתנות בין מדינה למדינה.
בקבינט חברים שרים הממונים על ידי הנשיא, לעיתים בהתייעצות עם ראש הממשלה, והינם אמונים על הביורוקרטיה המקצועית המרכיבה את שירות המדינה.
הרשות המבצעת במערכות פדרליות לעומת מערכות אוניטריות
דמוקרטיות ליברליות כדוגמת ארה"ב או גרמניה אשר מתבססות על מערכות פדרליות ניחנות בדינמיקה ייחודית המתקיימת בין הממשל הפדרלי לבין ממשל המקומי במדינות או בפרובינציות של המדינה.
מערכות פדרליות מתאפיינות בשיתוף וחלוקה של סמכויות בין הרשות המבצעת הפדרלית לבין הרשות המבצעת של כל מדינה, בהתאם ובכפוף לנורמות המשפטיות המסדירות את פעילותן.
לרוב, הרשות המבצעת ברמה הפדרלית מופקדת ככלל על ניהול ההגנה הלאומית, מדיניות חוץ, פיקוח על סוכנויות פדרליות, ועוד.
מנגד, במערכות אוניטריות הרשות המבצעת מרכזת בידיה את הסמכות הביצועית אשר חלה על כל המדינה.
בממשל שכזה, הרשות המבצעת פועלת במקביל לפעילותן של הרשויות המקומיות, אשר לרוב כפופות לחקיקה של הפרלמנט ולתקנות של הממשלה המקנות להן את סמכותן.
ממשל אוניטרי עשוי להתאפיין לעיתים יותר באחדות לאומית וביעילות אדמיניסטרטיבית בהינתן קיומה של מערכת ממשל אחת החולשת על המדינה בכללותה.
כל זאת, על חשבון כפילות מערכתית אשר במסגרתה הממשל הפדרלי והממשל המקומי נדרשים לתאם ביניהם דרכי פעולה בסוגיות שונות וחולשים על סמכויות ביצועיות שונות על פי החוק.
הרשות המבצעת בישראל
הרשות המבצעת במדינת ישראל מתבססת על עקרונות ומאפיינים אשר עולים בקנה אחד עם רשות המבצעת בדמוקרטיה פרלמנטרית.
ראש הממשלה הוא בעל התפקיד הבכיר ביותר ברשות המבצעת, מחזיק בסמכויות ביצועיות רחבות ואוחז בהשפעה דומיננטית על הרכב השרים והקבינט.
מנגד, לנשיא המדינה סמכויות ביצועיות מוגבלות ועיקר תפקידו שמור להיבטים בעלי מאפיינים טקסיים או סמליים.
במדינת ישראל, המנדט להקמה של הממשלה מוענק על ידי נשיא המדינה לחבר הכנסת בעל הסיכויים המרביים לצלוח במשימה.
ככל ועולה בידו של חבר הכנסת להרכיב ממשלה, הממשלה המוצעת כפופה להצבעת אמון של הכנסת לצרכי הקמתה בפועל וכניסתה לתפקידה.
בנוסף, הממשלה אשר עומדת בראש הרשות המבצעת במדינת ישראל תלויה בהמשך האמון של הכנסת לשם הישארותה בשלטון.
בעקבות שיטת הבחירות בישראל, הממשלה מתבססת לעיתים קרובות על שרים שחברים בקואליציה רב-מפלגתית, אשר מייצגת מגזרים וציבורים שונים במדינה.
כך, הרכב הממשלה אמנם מעודד פלורליזם וייצוגיות, אולם הדרישה לשיתוף פעולה בין-מפלגתי לצורך הקמתה של הרשות המבצעת עשוי להביא למצב שבו האחרונה מתאפיינת לעיתים בפערים בהשקפות עולם, אינטרסים וייצוג של פלח בוחרים שונה.
היבטים אלו ואחרים עשויים להקשות בתורם על המשא ומתן הקואליציוני, להשפיע על הסכמות קואליציוניות בעלות השלכות ביצועיות ולהשליך על פעילותה של הרשות המבצעת לאחר הקמת הממשלה.
חלוקת התיקים ברשות המבצעת והציוות בין שר בממשלה לבין משרד ממשלתי מתבססת לרוב על הסכמים קואליציוניים, אשר עליהם חותמות המפלגות אשר מרכיבות את הממשלה.
בהקשר זה, שרים אשר חברים בממשלה עומדים בראש משרדי הממשלה, אמונים על התוויה של המדיניות הממשלתית בתחום הסמכות של המשרד הרלוונטי, ויחד עם זאת כפופים למדיניות אשר נקבעת על ידי הממשלה.
מתחת לממשלה במדרג ההיררכי והסמכותי פועל שירות המדינה, אשר הרכב כוח האדם בו אינו מוחלף לאחר מערכת הבחירות.
שירות המדינה אחראי על יישום של המדיניות הממשלתית, מצופה ככלל לקיים סטנדרטים מקצועיים וא-פוליטיים בפעילותו, ועליו אמונה נציבות שירות המדינה אשר מסונפת למשרד ראש הממשלה.