בג"ץ עילת הסבירות ביסודו, וכשמו כן הוא, עתירה אשר מתמקדת בתיקון לחוק יסוד השפיטה המונע ביקורת שיפוטית על החלטות ממשלה ושרים על פי סבירות החלטתם מכוח עילת הסבירות.
אולם מעבר להיבט הפרקטי של הדיון סביב עילת הסבירות ראוי לתת תשומת לב לסוגיות עומק שנלוו לדיון אשר התקיים בבג"ץ והעמדות של השופטים שעלו במסגרת העתירה, להן עשויות להיות השלכות מהותיות על חקיקה עתידית של הכנסת ופעילות הממשלה האמונה על הרשות המבצעת במדינה.
ראשית, נושא מרכזי ושנוי במחלוקת אשר ביחס אליו עלו עמדות משפטיות שונות בקרב השופטים והצדדים בדיון לעתירה מתמקד בזיקה שראוי שתתקיים בין דמוקרטיה לבין עקרון הרוב וריבונות העם.
פעמים רבות שומעים בכלי התקשורת, במדיות החברתיות ובאירועים פוליטיים את אותם המושגים אשר הפרשנות הניתנת להן עשויה להשתנות בין מדינה למדינה, ויחד עם זאת הינם מבטאים את אופיו ומהותו של משטר דמוקרטי והמשמעות שאנו מייחסים למושג 'דמוקרטיה'.
סוגיה זו, שנדמית פילוסופית ותאורטית בעיקרה, משליכה גם על היבטים מעשיים כדוגמת היקף הסמכות שרצוי לתת לנבחרי הציבור כנציגי העם והפעולות שביכולתם לעשות במסגרת כהונתם.
ככלל, ככל שאנו נותנים משקל רב יותר לעקרון הרוב כך אנו מכשירים מידת עצמאות גדולה יותר לנציגי הציבור אשר פועלים כשלוחים של האוכלוסייה.
נציג הממשלה בעתירה הדגיש את חשיבותו של עקרון הרוב ומעמד הבכורה שניתן לציבור כריבון וכמקור הסמכות העליון במשטר דמוקרטי, מה שמעיד על מידת ההתערבות המצומצמת הראויה מצד בג"ץ לפעילותה של הרשות המכוננת.
תפיסה זו של דמוקרטיה שמה את הדגש על חיזוק יכולתם של האזרחים להשפיע על הנעשה במדינה באמצעות בחירתם הפוליטית, אשר מתבססת על הזכות לבחור ולהיבחר ומתרגמת למשמעות מעשית בנטייה להכשיר חוקי יסוד אותם יוזמים נציגי הציבור המגדירים את שיטת המשטר וזהות המדינה והחברה.
מנגד, חלק מהשופטים כפרו בתפיסה זו, עמדו על העמימות הקיימת סביב מושג 'העם' בדמוקרטיה והדגישו את הפערים הקיימים בין דמוקרטיה לשלטון הרוב.
עמדת הרוב בעתירה נוטה לתת מקום רב יותר לדמוקרטיה במובנה הרחב יותר ולהיבטים שונים הנכללים בכך, כדוגמת זכויות אדם, לצד נורמות ועקרונות המזוהים עם תפיסת עולם הומנית ושאינם מהווים בהכרח פועל יוצא של פעילות מכוונת מצד נבחרי הציבור או כזו המשקפת את רצון הרוב בחברה.
שנית, סוגיה נוספת ומרכזית שעלתה בעתירה נוגעת להפרדת רשויות וליחסים בין שלושת הרשויות, ובייחוד היקף הסמכות של בג"ץ, גוף שאינו נבחר על ידי האוכלוסייה, להתערב בפעילותן של הרשות המחוקקת והמבצעת.
נושא זה הינו כבד משקל בעוד המענה לו מתווה את היקף הביקורת השיפוטית והפיקוח מצד השופטים על חברי הכנסת והממשלה, לרבות בהליכי חקיקה והחלטות יומיומיות, ומשליך במישרין על יכולתם של נבחרי הציבור לממש את מדיניותם.
התפיסה המצדדת בחשיבות של ריבונות העם ועקרון הרוב נוטה לתמוך בחיזוק הפרדת הרשויות ויצירת קווי גבול ומגבלות ברורות על סמכותן, לצד מתן סמכויות רחבות יחסית לרשות המבצעת מעצם היותה הנציגה של הרוב בעם, לצד צמצום סמכותה של הרשות השופטת להתערב בפעילות הממשלה.
השקפה זו באה לידי ביטוי בדברים שנשא נציג הממשלה בבג"ץ עילת הסבירות, אשר קידם את התפיסה לפיה סמכות הפיקוח על נבחרי הציבור ניתנת בראש ובראשונה לאזרחים ומיושמת על ידם בפועל במסגרת מערכות הבחירות שבהן הציבור יכול להדיח את נבחריו.
העמדה הנגדית בה תומכים חלק מהשופטים נוטה לצדד בביקורת שיפוטית רחבה יותר על נציגי הציבור בכנסת.
בהקשר של העתירה, עמדת הרוב בקרב השופטים גורסת שמניעת ביקורת שיפוטית על החלטות ממשלה על פי סבירות החלטתם עשויה לייצר מצב שבו אמנם ישנן מגבלות על נבחרי הציבור לפעול בסבירות מטבע הדברים אבל בפועל אין מי שיאכוף אותן.
תפיסה זו עשויה לבטא רמת אמון נמוכה יותר בעקרון הפרדת הרשויות, בעוד שאינה מותירה את הפיקוח על החלטות ממשלה ושרים בידי הציבור בלבד ואינה מפקידה סמכות בלעדית בגיבוש החוקה בידי נציגי הציבור, תחת החשש שהדבר יערער את המשטר הדמוקרטי.
בהתאם לכך ולצורך ביקורת על הרשות המבצעת השופטים פועלים על מנת לשמר את השימוש במנגנונים משפטיים אשר נוצרו בפסיקה כדוגמת עילת הסבירות.
מנגנונים אלו מותירים מרחב גדול יחסית לפיקוח אחר התנהלותם של נבחרי ציבור ומרחב תמרון עבור השופטים לקבל להחלטה אם להכשיר או לפסול חוקים והחלטות שמתקבלות על ידי הפוליטיקאים.
כך, בג"ץ נותן מענה לסיטואציה שמתאפיינת בהיעדר מגבלות על נבחרי הציבור בחקיקה הקיימת ובשיטה המשטרית בישראל, בבואם לכונן חוקי יסוד או לתקן חוקי יסוד קיימים.
מנגד, בעשותם כך השופטים יוצרים בעיה אחרת. ההכרה בסמכות ייחודית לבית המשפט העליון בישראל לפסול חוקי יסוד אינה מלווה במגבלות מקבילות על השופטים בדומה לאלו החלות על הפוליטיקאים, מעצם היותם של השופטים גורמים השותפים בפועל לעיצוב המפעל החוקתי של ישראל.
בנוסף ומעבר להשלכות המשפטיות והמשטריות שעשויות להיווצר כתוצאה מכך, עולה השאלה אם ראוי ששופטים, בעלי תפקידים שאינם נבחרים על ידי האוכלוסייה, יהיו מעורבים בתהליך כינון החוקה ויחזיקו בסמכות לפסול חוקי יסוד או לצקת לתוכם משמעות שונה מזו שאליה התכוונו נבחרי הציבור.
דברים אלו נאמרים בהינתן העובדה שחוקים הנחקקים ביומיום, החלטות שוטפות של נבחרי הציבור ואף עקרונות משפטיים שלאורם נבחנת חוקיות התנהלותם של האזרחים ומערכת היחסים בין הציבור למדינה נקבעים בהתאם לחוקי היסוד והמשמעות המחייבת שלהם בשיטת המשפט במדינה.