חוקי היסוד וזכויות האדם
בשנות התשעים של המאה העשרים כוננה הכנסת בכובעה כרשות מכוננת את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. שני חוקי היסוד הסדירו לראשונה בחקיקה מפורשת בישראל זכויות אדם אשר בהם אין לפגוע, אלא בתנאים הקבועים בחוקי היסוד – הזכות לכבוד, לחירות, לחופש התנועה, לקניין, לפרטיות ולעיסוק.
אקטיביזם שיפוטי
לאחר כינון חוקי היסוד ביהמ"ש העליון בישראל החל לאמץ גישה המכונה 'אקטיביזם שיפוטי', אשר התבטאה בפרשנות מרחיבה לחוקי היסוד שהכירה בזכויות נוספות שלא עוגנו בהם במפורש, לצד באימוץ מנגנונים משפטיים שהקנו לשופטים סמכויות שפיטה רחבות בהשוואה למצב שהיה קיים קודם לכן.
אותן הסמכויות נוצרו במהלך פסיקותיהם של השופטים ובאו לעיתים קרובות על חשבון הסמכויות של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.
כתוצאה מכך ביהמ"ש העליון החל ליצור מגבלות על פעילותן של הממשלה והכנסת באמצעות סטנדרטיים משפטיים חדשים אשר נפסקו בהחלטות השופטים ואשר נקבע בפסיקה שעל נבחרי הציבור לעמוד בהם במהלך פעילותם השוטפת והחלטותיהם היומיומיות.
פרשנות מרחיבה לחוקי היסוד
ביהמ"ש העליון הכיר בזכויות אדם נוספות אשר אינן כתובות בחוקי היסוד ומוסיפות מגבלות לפעילותם של נבחרי הציבור. יחד עם הזכויות הקבועות בחוק הוכרו בנוסף הזכות לחופש הביטוי, הזכות לשוויון, הזכות לחופש המצפון ועוד.
אותן הזכויות הינן בעלות משמעות מעשית ומוסיפות מגבלות על פעילות הרשות המבצעת והמחוקקת. בהקשר זה ביהמ"ש העליון פוסל החלטות של הממשלה והכנסת אשר לטעמו אינן עולות בקנה אחד עם זכויות האדם ואינן חוסות תחת החריגים לחוקי היסוד שנקבעו גם הם על ידי השופטים.
כחלק מהמהפכה החוקתית יצר ביהמ"ש העליון את עילת הסבירות ומבחן המידתיות כמנגנונים משפטיים המציבים סטנדרטים נוספים בהם נדרשים לעמוד רשויות המנהל, הכנסת ומשרדי הממשלה על מנת להימנע מפסילה של החלטותיהם ופעילותם על ידי ביהמ"ש העליון.
עילת הסבירות מאפשרת לביהמ"ש העליון לפסול החלטות של ממשלה, חברי כנסת ורשויות מנהל ככל ונפסק על ידי השופטים כי אותן ההחלטות חורגות ממתחם הסבירות הרלוונטי להחלטות ופעולות שונות.
ההחלטה בדבר היקף מתחם הסבירות והשאלה מתי החלטות ופעולות חורגות ממנו כפופות לפרשנות של השופטים ולהחלטתם.
לצד עילת הסבירות ביהמ"ש העליון יצק תוכן לדרישת המידתיות אשר נקבעה בחוקי היסוד, המציינים כי חקיקה של הכנסת יכולה לפגוע בזכויות הקבועות בחוקי היסוד במידה שאינה עולה על הנדרש.
בתי המשפט סיפקו פרשנות לדרישת המידתיות המתאפיינת במבחן תלת שלבי אשר הוסיף דרישות ומגבלות שלדעת ביהמ"ש רק בהתקיימן במצטבר חוקים הפוגעים בזכויות יעמדו במבחן המידתיות ולא ייפסלו על ידי ביהמ"ש.
בהמשך, מבחני הסבירות והמידתיות נקבעו כתנאי סף החלים על כל החלטה של רשות מנהלית וזאת בנוסף להחלטות ממשלה והכנסת.
ביקורת שיפוטית על חקיקה והחלטות של נבחרי הציבור
במקביל להסדרה של זכויות נוספות במסגרת חוקי היסוד הרחיב ביהמ"ש העליון באופן ניכר את סמכותו לערוך ביקורת שיפוטית על החלטותיהם של חברי הכנסת והשרים ואף לפסול אותן בנסיבות שונות. לטענת השופטים בבג"ץ סמכות זו הוקנתה להם מכח חוקי היסוד, המהווים לעמדתם את חוקתה של מדינת ישראל, פרשנות אשר הוסדרה במסגרת פס"ד מזרחי המפורסם.
השוואתם של חוקי היסוד לחוקה מצדיקה לעמדת שופטי בג"ץ החלה של ביקורת שיפוטית אשר תגן על חוקי היסוד וזכויות האדם המעוגנות במסגרתם (לרבות זכויות שלא צוינו בהם במפורש ונוצרו בפועל על ידי הפסיקה) אל מול פעולות הכנסת והממשלה.
מכח היותם של חוקי היסוד כחוקה בהתאם לעמדת הפסיקה הכירו השופטים בפס"ד מזרחי גם בסמכותם להפעיל ביקורת שיפוטית על חקיקה של הכנסת ואף לפסול חקיקה ככל ואינה עומדת בסטנדרטים המשפטיים שנקבעו חוקי היסוד, סטנדרטים כאמור שנוצרו בחלקם במסגרת הפסיקה עצמה ואינן מצוינים בחוקי היסוד במפורש. ביקורת שיפוטית זו לא הוכרה בחוקי מדינת ישראל ומהווה נושא נוסף אותו מסדירה הרפורמה המשפטית.
יש לציין כי היותם של חוקי היסוד במעמד שווה לחוקה אינה מהווה קונצנזוס בקרב נבחרי הציבור. בהקשר זה שרים וחברי כנסת הדגישו בשנים שלאחר פס"ד כי לא היו מודעים בעת ההחלטות על אישורם של חוקי היסוד על כך שמדובר בחוקה ובנורמות בעלות השלכות מעשיות על פעילותם של נבחרי הציבור.
זכות העמידה ודוקטרינת השפיטות
במסגרת החלטותיו הקלו שופטי ביהמ"ש העליון את זכות העמידה, או במילים אחרות את תנאי הסף שעל אדם או ארגון לעמוד בהם על מנת להגיש עתירה משפטית הנוגעת להיבטים ציבוריים (כדוגמת עתירות נגד החלטות ממשלה) ולהיבטים פרטיים ומסחריים. כתוצאה מכך גורמים רבים יותר יכולים כיום להגיש עתירה לביהמ"ש נגד רשות מנהלית, משרד ממשלת או הכנסת הנוגעת להחלטות של נבחרי ציבור, הליכי חקיקה, תקנות של הממשלה ועוד.
לצד הרחבת זכות העמידה ביהמ"ש העליון הסדיר בפסיקותיו את דוקטרינת השפיטות על פיה אין נושא או סוגיה ששופטי ביהמ"ש אינם רשאים לדון בהם, לרבות החלטות ממשלה, שרים וחברי כנסת הנוגעות לסוגיות כלכליות, מדיניות, ביטחוניות ועוד.
הרחבת הביקורת השיפוטית על החלטות של נבחרי ציבור ועובדי מדינה, ריכוך דרישות הסף להגשת עתירות משפטיות והכרה בסמכות בתי המשפט לדון בכל סוגיה שהיא הרחיבו באופן משמעותי את סמכות בתי המשפט בישראל ושינו דה פקטו את האיזון בין הרשויות.
בנוסף החלת ביקורת שיפוטית לאור פרשנות בתי המשפט לחוקי היסוד וקביעת מנגנונים משפטיים נוספים בדמות עילת הסבירות ומבחן המידתיות הנעדרים מגבלות או כללים ברורים להחלתם הרחיבו את שיקול הדעת של השופטים בבואם לפסוק הלכות משפטיות.
מנגנונים משפטיים אלו הינם סובייקטיביים באופיים ונתונים לפרשנות סובייקטיבית של השופט היושב בדין ומשכך פתחו פתח להחדרה של ערכים והשקפות עולם של השופטים בפסיקות משפטיות מחייבות אשר בהן נבחרי הציבור נדרשים לעמוד ולקיים במסגרת פעילותם.