תכליתו של התיקון לפקודת המשטרה הידוע בשם חוק בן גביר הינה להסדיר את מדרג הסמכויות בין הרשות המבצעת לבין הארגון שאחראי על אכיפת החוק והשמירה על הסדר הציבורי, אשר בהתאם לנהוג במשטרים דמוקרטיים כפוף לה.
לפני חקיקתו של חוק בן גביר פקודת המשטרה לא הסדירה במפורש מדרג סמכויות ברור בין משטרת ישראל לבין הרשות המבצעת, פיקוח על המשטרה או את כפיפותה לממשלה, על אף אופיין הביצועי של השתיים והיותה של הממשלה אחראית על הרשות המבצעת.
החשיבות של מערכת היחסים בין הממשלה והשרים לבין המפכ"ל והמשטרה עלתה מס' פעמים בעבר, במסגרת דיונים שנערכו על ידי ועדות ציבוריות ובמסגרת מסקנותיהן.
לשם ההמחשה אפשר ניתן לציין את ועדת צדוק וכן את ועדת אור, אשר הוקמה בעקבות אירועי אוקטובר 2000 ושקבעה כי על השר לביטחון הפנים לדאוג שיהיה באמתחתו המידע הדרוש לפיקוח אחר המשטרה וקביעת מדיניות שתנחה את פעילותה.
בעניין זה, הדגש המרכזי העולה במסגרת חוק בן גביר הינו הסדרת מרותה של משטרת ישראל לממשלה והסמכתו של השר לביטחון הפנים להתוות את מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכלליים לפעילותה.
התיקון לפקודת המשטרה מביא עמו מס' יתרונות בלתי מבוטלים, וביניהם וודאות באשר למרות וכפיפות המשטרה, לצד סדר וארגון בפעילותה והפיקוח עליה.
היבטים אלו מוסדרים באמצעות קביעה מפורשת של מדרג סמכויות במסגרתו המשטרה כפופה למרות הממשלה, לצד הכרה בסמכות השר לביטחון הפנים כלפי המשטרה, אשר פועל בעניין זה מטעם הממשלה.
התיקון לפקודת המשטרה מסייע במניעת התנהלות עצמאית של המשטרה וללא פיקוח של גורם חיצוני, סיטואציה המייצרת רגישות יתרה בייחוד לאור מגעה של המשטרה עם האוכלוסייה, סמכותה להפעיל כוח והמשאבים הרחבים העומדים לרשותה.
על מנת לתת מענה לחשש שעשוי היה להיווצר בעקבות מתן כוח רב לשר לביטחון פנים, הוחלט שהכפיפות של המשטרה תהיה כלפי הממשלה בכללותה ולא כלפי השר, אשר פועל כנציגה של הממשלה בעניין זה.
בנוסף, הסדרה מפורשת של סמכות פיקוח ומרות על המשטרה עשויה לקדם התייעלות ושיפור מתמיד בפעילותה, תהליכי הפקת לקחים ויישום מסקנות בפועל על רקע נוכחותו של גורם מוסמך לכך המחזיק בכלים הרגולטוריים המתאימים.
מנגד, חשוב לעמוד על הסכנות שעשויות להתלוות לסיטואציה שבה נוצרת מרות ישירה של נבחרי ציבור כלפי גופים אשר מחזיקים בכלים ומשאבים מרחיקי לכת שעשויים לייצר נזקים במקרה שבו ישמשו למטרות שלא לשמן נועדו.
מרותה של המשטרה לממשלה מייצרת חשש לפוליטיזציה של המוסד המרכזי בישראל שאחראי על אכיפת החוק והסדר הציבורי, שעשויה להביא לפגיעה בזכויות אדם ובשיטת המשטר הדמוקרטית.
דוגמאות קונקרטיות לכך הועלו מצד המתנגדים לתיקון לפקודת המשטרה, אגב אזכור מגבלות שעשויות לחול בעקבות פעילות המשטרה על מפלגות ותנועות אזרחיות או לחלופין מקרים של הימנעות מאכיפה של החוק בעקבות מניעים פוליטיים וזרים הנוגעים לקידום אינטרסים של הממשלה ושריה.
חששות אלו מקבלים מענה מעצם ההסמכה שהתיקון מקנה לממשלה, המסתכמת בהיבטים של מדיניות ואינה נוגעת לקבלת החלטות קונקרטיות או לאופנים שבהם המדיניות הממשלתית תיושם.
במובן זה, התיקון אינו בא להחליף את שיקול הדעת המקצועי של השוטרים בשיקול דעתם של השרים באשר לאופנים שבהם נדרש לנהוג בסיטואציה נתונה.
בנוסף, התיקון אינו מקנה (ואף אין בכוחו להקנות) לממשלה סמכויות או כלים המאפשרים להפר הסדרים חוקתיים המעוגנים בחוקי יסוד, או כאלו המונעים ביקורת שיפוטית על פעילות המשטרה והחלטות של הממשלה הנוגעות לאכיפת החוק והסדר הציבורי, אשר ממשיכה לחול ביתר שאת.
במובן זה, חוק בן גביר הינו ראוי בעקבות המענה הניתן במסגרתו לחוסרים בחקיקה ומעצם התייחסותו לקשיים שעולים כתוצאה מכך.
לצד זאת יש לתת את הדגש להכרח שבהסדרת נהלי עבודה מתאימים לאור ההוראות החדשות שהתווספו לפקודת המשטרה, כך שיאפשרו לסנכרן ולייצר ערוצי תקשורת, מנגנוני עבודה וביצוע וכן דרכי קבלת החלטות בין הממשלה למשטרה על מנת לוודא המשך פעילות מקצועית וממלכתית של המשטרה.
בהקשר זה, נבחרי הציבור נעדרים לעיתים את ההתמקצעות, הידע והניסיון הדרושים לצורך הבנה או צפייה מראש של מלוא ההשלכות שעשויות להיווצר במסגרת העבודה המשטרתית, ואף אוחזים לעיתים באינטרסים או מונעים על ידי שיקולים נוספים מלבד אלו העומדים בליבת העבודה המשטרתית.
הדברים מקבלים דגש במקרים שבהם מדובר על הפעלת כוח אכיפה כנגד ציבור האזרחים או נושאי משרות רשמיות, ומפאת היעדר הוראות בתיקון לפקודת המשטרה שמסדירות נהלי עבודה וחובות התייעצות על שרי הממשלה לפני קביעת מדיניות שתחייב את המשטרה.