מתווה לוין סער מסדיר מספר שינויים עיקריים במנגנון הבחירה של שופטים לערכאות המשפטיות בישראל, ובכלל זאת לבית המשפט העליון.
על אף השמירה על מס' זהה של חברי הוועדה לבחירת שופטים, הרקע המקצועי של חבריה והשתייכותם המוסדית, מתווה ההסכמה מקנה כוח הצבעה נוסף לנבחרי הציבור בוועדה לבחירת שופטים על חשבון נציגי הרשות השופטת.
כך, שני המקומות השמורים עבור ציבור עורכי הדין בוועדה יאוישו באמצעות מינויים של הקואליציה והאופוזיציה (במקום לשכת עורכי הדין).
בנוסף, הרוב הדרוש למינוי שופטים לבית המשפט העליון יעמוד על 5 חברי וועדה (במקום 7) והווטו על אישור מועמדים לבית המשפט העליון יינתן לקואליציה ולאופוזיציה בלבד (ללא הווטו שקיים היום לשופטים בוועדה).
במילים אחרות, העצמת כוחם של הפוליטיקאים מתבטאת הן במישרין באמצעות השפעה של חברי הכנסת על זהות עורכי הדין שיתמנו לוועדה והן בעקיפין באמצעות שלילת יכולתם של השופטים למנוע מינויים לבית המשפט העליון בעקבות הפחתת הרוב הדרוש לשם כך.
שינויים אלו עשויים לשפר את ערוצי ההידברות בין החברים בוועדה ולייצר מגעים בין מפלגתיים אשר יביאו להסכמות הדרושות לצורך מינוי שופטים לערכאות המשפטיות בישראל.
הפקדת סמכות המינוי של עורכי הדין לוועדה בידי נבחרי הציבור יכולה לחזק את המגעים בין נציגי עורכי הדין לנציגי הכנסת, וזאת מבלי לגרוע מהבחינה העניינית של מינויי השופטים אשר עומדת על הפרק.
בנוסף, הקונצנזוס הנדרש בין הקואליציה לאופוזיציה עשוי לחייב את נבחרי הציבור לבוא בדברים ולהגיע לפשרות באיוש המשרות בבתי המשפט, אשר ישקפו באופן רוחבי את עמדותיו של הציבור הרחב.
כך, מתווה ההסכמה מחליש את ההיתכנות לבלוקים בין-מוסדיים בוועדה בקרב גורמים שעשויים להיות מושפעים מהחלטותיה ואינם חבים באחריותיות כלפי האזרחים במקרה של אי הגעה להסכמות, על כל הנזקים שעלולים להיגרם כתוצאה מכך.
היבטים אלו צפויים לחזק את הלגיטימציה של מינויי השופטים בקרב הרוב באוכלוסייה אשר עומד מאחורי הממשלה, ולכל הפחות להביא לידי ביטוי תפיסות נוספות שקיימות בציבור במסגרת תהליך המינוי של שופטים ובקרב כותלי בתי המשפט.
השפעה זו מקבלת חשיבות יתרה בשים לב לתפקיד הבולט והסמכויות שהרשות השופטת סיגלה לעצמה בגיבוש המפעל המשפטי בישראל, יחד עם ההשלכות השונות אשר נובעות בשל כך על כלל החברה, אשר מגזרים בה מרגישים עד היום בלתי מיוצגים באותו מוסד רב השפעה.
מנגד, הקלה בתהליך מינויים של שופטים וחיזוק הייצוגיות של האזרחים באיוש המשרות בבתי המשפט השונים אינם מהווים בגדר סוף פסוק לפרשה.
ביקורת רבה מופנית כלפי מתווה ההסכמה מקרב גורמים במערכת המשפטית, בזירה הפוליטית ובתקשורת.
במוקד עולה החשש מפני פוליטיזציה בתהליך מינויים של שופטים, וחיזוק השפעתה של הממשלה על הרשות השופטת בעקבות הסמכויות המוקנות לה במתווה, עד לכדי פגיעה בהפרדת הרשויות ובתפקודה של מערכת בתי המשפט.
הקלה בתהליך הבחירה של שופטים בזמנים שבהן קיימת מצוקת כוח אדם ברשות השופטת, לצד הגברת הייצוגיות של האוכלוסייה הרחבה בתהליך, הן ראויות.
אולם, קשה להתעלם מההשלכות שעלולות להיווצר בעקבות השפעה גוברת של הממשלה על איוש כיסאות בית המשפט העליון, מוסד אשר מוסמך לייצר תקדימים מחייבים בשיטת המשטר הישראלית שלהם השלכות משפטיות על המדינה והאזרחים.
בהקשר זה, נזכיר את השליטה הדומיננטית של תפיסות עולם המזוהות עם הימין הפוליטי בישראל בקרב קואליציות שהוקמו במדינה בשנים האחרונות, סיטואציה אשר משליכה במישרין על הליכי החקיקה והחוקים אשר לבסוף מוכשרים בכנסת.
שליטה דומה עשויה להיווצר גם במערכת המשפטית במקרה של רוב שמרני בערכאה המשפטית הגבוהה בישראל, וכך לסגור את הקצוות במעגל המשפטי של החקיקה והדין החלים במדינה.
סיטואציה זו מקבלת משנה חשיבות על רקע היעדר איזונים ובלמים נוספים על הרשות המבצעת מלבד הליך הביקורת השיפוטית של בג"ץ.
זאת, בשונה מדמוקרטיות ליברליות אחרות אשר להן מנגנונים אחרים שיש בכוחם בכדי להגביל את הזרוע הביצועית, כדוגמת בית נבחרים שני אשר לא קיים בישראל.
במקרה שכזה עולה החשש, כי הליך הביקורת השיפוטית מצד בית המשפט העליון עשוי שלא להיות ביקורתי מספיק כלפי חקיקה של ממשלה או החלטות של שרים אשר משתייכים לקואליציות שחולקות תפיסות עולם דומות.
עולה השאלה אם החלוקה המוסדית של הקולות הנתונים להשפעה מצד הקואליציה, האופוזיציה והרשות השופטת בוועדה לבחירת שופטים תביא להליך בחירה מקצועי, מתון וממלכתי אשר ישמר את איכויות המפעל המשפטי שנבנה במדינה וייתן מענה לקשיים הקיימים.
חיזוק כוח ההצבעה של הממשלה והבחירה להעניק זכות ווטו לאופוזיציה במינוי שופטים מבטאת שינוי גישה והעברת מוקד ההחלטה לזירה הפוליטית ולמקום משכנם של הגורמים אשר מייצגים את הריבון במדינה, הלוא הוא ציבור האזרחים.
לצד זאת, הקול הנוסף שעל הממשלה לגייס מקרב חברי הוועדה לצורך מינוי שופטים עשוי שלא להספיק בכדי לתת מענה לחששות מקרב האופוזיציה למתווה ההסכמה.
דברים אלו נכתבים על אף פרקטיקות אשר קיימות מזה שנים במדינות דמוקרטיות אחרות, בהן הסמכות למנות שופטים לערכאות משפטיות גבוהות נתונה לגורמים הנבחרים על ידי הציבור, וזאת בשים לב למאפייניה של שיטת המשטר הישראלית והדעות השונות הקיימות בחברה.
