פשיזם מהווה אידאולוגיה פוליטית ואף שיטת ממשל אשר הופיעה באירופה בתחילת המאה העשרים, במיוחד לאחר מלחמת העולם הראשונה, והתפתחה בתקופה של משבר כלכלי, חוסר יציבות פוליטית ואי-שביעות רצון בקרב אוכלוסיות מממשלות דמוקרטיות ליברליות.
הפשיזם מקדם ככלל מדינה ריכוזית וסמכותנית המונהגת על ידי מנהיג חזק ונתמכת על ידי מפלגה דומיננטית אחת. האידאולוגיה מדגישה אחדות לאומית, משמעת וכוח קולקטיבי, כפי שמקובל לתאר במחקר ההיסטורי של תנועות פשיסטיות, תוך דחיית הדמוקרטיה הליברלית, הפלורליזם הפוליטי וחלק מהחירויות האישיות המוכרות בשיטת משטר דמוקרטית ליברלית.
עקרונות מרכזיים של פאשיזם
מאפיין מרכזי של הפשיזם הוא הדבקות במנהיגות סמכותנית, אשר מתבטאת בהיבט המשטרי בכך שסמכויות שלטוניות מרוכזות בידיו של מנהיג יחיד אשר מוצג כהתגלמות רצון האומה וגורלה. אופוזיציה פוליטית מדוכאת, ובחירות, ככל ואכן מתקיימות, הן בדרך כלל סמליות ולא תחרותיות. המנהיג והתנועה השלטת טוענים כי הם מייצגים את האינטרסים האמיתיים של האומה ודורשים נאמנות מהאוכלוסייה.
מרכיב נוסף הוא לאומנות, כאשר האידאולוגיה הפשיסטית מדגישה את החשיבות של זהות לאומית, אחדות ותחייה. תנועות פשיסטיות לעיתים מבטיחות להשיב כוח וגדולה היסטורית לאומה, כאשר מיליטריזם והאדרת המאבק מהווים לעיתים בגדר היבטים נפוצים בתפיסת העולם, כפי שמתואר במחקר ההיסטורי, משום שעימות נתפס לעיתים כאמצעי לחיזוק החברה.
הפשיזם דוגל ככלל בהכפפה של הפרט למדינה, אשר בהתאם לתפיסה הפשיסטית מייצגת את הרצון הקולקטיבי כפי שמבוטא על ידי המנהיג ואת גורל האומה, ולכן אינטרסים וזכויות של יחידים צריכים להיות משניים. מצופה מאזרחים להפגין משמעת, נאמנות ונכונות לשרת מטרות לאומיות, בעוד שחירויות אזרחיות כמו חופש הביטוי, העיתונות וההתארגנות הפוליטית מוגבלות לעיתים קרובות.
מבחינה כלכלית, פשיזם בדרך כלל מכיר בקניין פרטי אך בד בבד עם מעורבות של המדינה בחיים הכלכליים. מעורבות שכזו עשויה לבוא לידי ביטוי באמצעות מערכת המכונה קורפורטיזם, מושג המתואר בהרחבה בספרות המחקרית על פשיזם ככלי לארגון הכלכלה תחת פיקוח המדינה, שבה המדינה מארגנת מעסיקים, עובדים וקבוצות מקצועיות לארגונים מוכרים רשמית.
קבוצות אלו אמורות לשתף פעולה תחת פיקוח ממשלתי כדי לשרת מטרות כלכליות לאומיות, להבדיל מארגונים עצמאיים כדוגמת איגודי עובדים אשר מתקיימים במדינות דמוקרטיות ליברליות.
הפשיזם באיטליה
דוגמא היסטורית בולטת לפשיזם היא שיטת המשטר אשר התפתחה באיטליה תחת הנהגתו של בניטו מוסוליני, אשר ייסד את התנועה הפשיסטית לאחר מלחמת העולם הראשונה ועלה לשלטון בשנת 1922 בהמשך לצעדה על רומא. לאחר שהתמנה לראשות הממשלה, מוסוליני פירק בהדרגה את המוסדות הדמוקרטיים ויצר דיקטטורה של מפלגה אחת.
באיטליה של מוסוליני, המשטר ביקש לעצב מחדש את החברה באמצעות תעמולה, חינוך, ארגוני נוער וטקסים פוליטיים המוניים, כאשר האופוזיציה הפוליטית דוכאה והתקשורת נשלטה בקפדנות. המדינה הפשיסטית שאפה לגייס את האזרחים לשירות מטרות לאומיות, לעודד כוח צבאי, גאווה לאומית וצייתנות לסמכות.
במסגרת המשטר הפשיסטי אשר הונהג באיטליה, היתה ציפייה מהאזרחים לתרום לחוזק האומה באמצעות עבודה, שירות צבאי ונאמנות אידאולוגית, כאשר מחלוקת פוליטית נתפסה לעיתים כאיום על אחדות האומה ולא כאי הסכמה לגיטימית. משטרים פשיסטיים הסתכמו לעיתים קרובות על צנזורה, פיקוח ודיכוי כדי לשמור על שליטה.
הבדלים בין פשיזם למשטרים טוטליטריים אחרים
למרות שהפשיזם חלק מאפיינים מסוימים עם משטרים טוטליטרים אחרים, חשוב להבין בינו לבינם.
נאציזם
הנאציזם חלק מאפיינים מבניים רבים עם הפשיזם, ובהם שיטת משטר דיקטטורית המתבססת על מפלגה שולטת אחת, שימוש בתעמולה נרחבת, דיכוי מוסדות דמוקרטיים, שליטה ופיקוח על האוכלוסייה, ועוד. יחד עם זאת, הנאציזם אימץ אידאולוגיה גזענית וביסס תפיסת עולם רעיונית על היררכיה גזעית ולאומיות ביולוגית.
במחקר נהוג להבחין בין הדגש הגזעני המרכזי בנאציזם הגרמני לבין המוקד המדינתי של הפאשיזם האיטלקי בראשית דרכו. הפשיזם, במיוחד בשנותיו הראשונות, התמקד בלאום ומדינה, וביטא תפיסה אינקלוסיבית בכל הנוגע לחברה האזרחית והשתייכותה לקהילה הפוליטית. כל זאת, על אף שבמשך הזמן חוקים אשר כללו היבטים של אפליה גזעית ואנטישמית התקבלו על ידי המשטר.
קומוניזם
הפשיזם גם שונה ממערכות קומוניסטיות כמו זו שהוקמה בברית המועצות לאחר המהפכה הבולשביקית. הקומוניזם מבוסס על רעיונות מרקסיסטיים, כפי שמתואר בתיאוריה המרקסיסטית, המדגישים מאבק מעמדי, ביטול הקניין הפרטי ויצירת חברה חסרת מעמדות, לצד אמונה בתפיסות דטרמיניסטיות המתבססות על מרכיבים סוציו-אקונומיים, ובהם המטריאליזם הדיאלקטי.
למרות שמשטרים קומוניסטיים היו גם סמכותניים בפועל, היסודות האידאולוגיים שלהם שונים משמעותית מפשיזם. הקומוניזם בדרך כלל מקדם סולידריות בינלאומית של עובדים ושואף לבטל מעמדות חברתיים, בעוד שפשיזם מקדם לאומיות והיררכיה חברתית. במערכות פשיסטיות קניין פרטי ועסקים יכולים להמשיך להתקיים תחת הכוונת המדינה, בעוד שמערכות קומוניסטיות שאפו מבחינה היסטורית להלאים תעשיות מרכזיות ולרכז את הבעלות הכלכלית בידי המדינה.
קריאה נוספת
Robert O. Paxton – The Anatomy of Fascism
Stanley G. Payne – A History of Fascism, 1914–1945
Emilio Gentile – Fascism: A Very Short Introduction
Roger Griffin – The Nature of Fascism
Hannah Arendt – The Origins of Totalitarianism