עילת הסבירות מהווה כלי משפטי בו נעשה שימוש על ידי שופטי ביהמ"ש העליון במסגרת הביקורת השיפוטית על הכנסת, הממשלה ורשויות המנהל לצורך בחינת החלטות של פוליטיקאים ועובדי ציבור.
חשוב להדגיש כי העילה הוכרה כמנגנון משפטי לגיטימי לבחינה של החלטותיהם של נבחרי ציבור ועובדי ציבור בישראל על ידי ביהמ"ש העליון, בהתאם לקו המשפטי שהוביל נשיא ביהמ"ש העליון, אהרון ברק. בהקשר זה עילת הסבירות אינה מעוגנת בחקיקה של הכנסת ולא אושרה על ידי נבחרי הציבור.
העילה מטילה בפועל חובה על הרשויות לפעול בסבירות ומאפשרת לביהמ"ש לפסול החלטות של שרים וחברי כנסת במקרים שבהם לדעת השופטים ההחלטה הרלוונטית נגועה בחוסר סבירות קיצונית.
סבירות ההחלטה נגזרת מהשיקולים אשר משמשים לצורך קבלתה, כאשר מוטלת על נבחר הציבור או עובד הרשות המנהלית לשקול ולהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים להחלטה, לתת משקל ראוי לכל שיקול וכן לאזן בין השיקולים.
אי סבירות קיצונית יכולה להתבטא בהיעדר שקילה של שיקול חשוב או מהותי להחלטה או במקרה שבו ההחלטה מבטאת איזון שגוי או קיצוני בין השיקולים.
הבחינה של סבירות ההחלטה נעשית כל מקרה לגופו, כאשר החלטות שונות וגורמים שונים המקבלים את ההחלטה מתאפיינים במתחם שונה של סבירות, לעיתים רחב ולעיתים מצומצם יותר, אשר במקרה של חריגה ממנו ביהמ"ש יפסול את ההחלטה.
טיעונים בעד עילת הסבירות
משפטנים ואנשי מקצוע בזירה המשפטית בישראל מציגים עמדות שונות באשר לעילת הסבירות.
ישנם מי שמצדדים בעילת הסבירות ורואים בה בגדר כלי הכרחי לצורך שמירה על העקרונות הדמוקרטיים של המדינה אשר ביטולה יפתח פתח למקרים של שחיתות או לקבלת החלטות לא ראויות בזירה הפוליטית והציבורית בישראל.
בהתאם לאותה עמדה עילת הסבירות מאפשרת לערוך בחינה של השיקולים השונים אשר נשקלו על ידי הרשות המנהלית או המשרד הממשלתי בקבלת החלטה כדוגמת מינוי ציבורי, החלטות מדיניות ועוד. בהקשר זה העילה מאפשרת לוודא שההחלטה אינה מתבססת על שיקולים זרים שמן הראוי שלא יהוו את הסיבה לקבלתה או לחלופין שיישקלו מכלול השיקולים בהם נדרש להתדיין בנסיבות העניין.
על כן, בסיטואציה שבמסגרתה ביהמ"ש לא יהיה רשאי לעשות שימוש בעילת הסבירות לצרכי בחינת החלטות של נבחרי ציבור קיים החשש, כי יוכשרו מינויים לא ראויים לתפקידים ציבוריים, יפוטרו עובדי ציבור על סמך שיקולים אישיים ועוד.
השלכותיה השליליות של עילת הסבירות
המתנגדים לעילת הסבירות ומי שמצדדים בצמצומה נותנים את הדגש להיבטים אחרים, שליליים באופיים, המהווים פועל יוצא של השימוש בעילה לצורך ביקורת שיפוטית.
במסגרת זאת נטען לא אחת כי במהלך השימוש בעילת הסבירות בתי המשפט בישראל למעשה מחליפים את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתם שלהם, בעת שבה הם קובעים אם החלטה של שר או חבר כנסת הינה סבירה או כזו החורגת ממתחם הסבירות.
מבחן הסבירות אינו מדעי ואינו כולל עקרונות אובייקטיביים המאפשרים בחינה ניטרלית של ההחלטה הרלוונטית, אלא בפועל מהווה פועל יוצא של שיפוט סובייקטיבי המתבסס לעיתים על השקפת עולם וערכים של השופט היושב בדין.
העילה כשלעצמה אינה משפטית באופייה ואינה כוללת סטנדרטים חוקיים וקבועים לבחינתה. השיקולים הרלוונטיים שנבחנים לצרכי קבלת כל החלטה מצד שרים או חברי כנסת משתנים ממקרה למקרה ובנסיבות העניין ונוגעים בעיקרו של דבר למהות ההחלטה העומדת על הפרק.
כתוצאה מכך נוצר מצב שבו במקום להתמקד בחוקתיות של החלטה ובשאלה אם הינה מקיימת את הוראות הדין החל, כדוגמת סמכותו של נבחר הציבור לקבל את ההחלטה או קיומם של כשלים פרוצדורליים, הבחינה מתמקדת בהיבטים הנוגעים לאיכות ההחלטה ולמהותה.
דברים אלו מקבלים דגש בייחוד במקרים שבהם מדובר בהחלטות של מדיניות ציבורית כדוגמת החלטות בעלות אופי כלכלי, ביטחוני, מדיניות חוץ ועוד, אשר ביהמ"ש נעדר מומחיות לצרכי בחינתן, מעבר לבחינה של התנאים והכללים המשפטיים החלים עליהן מכח החקיקה.
מתנגדי העילה טוענים כי לא ברור כיצד מוחלט מה הם השיקולים הראויים שאותם נדרש לבחון בכל סיטואציה והחלטה, כיצד נבחן קיומו של איזון ראוי בין מכלול השיקולים או אם שיקול מסוים קיבל ביטוי יתר באופן קיצוני או שיקול אחר לא קיבל ביטוי מספק במסגרת ההחלטה.
צמצום עילת הסבירות במסגרת הרפורמה המשפטית
הרפורמה המשפטית מציעה לצמצם את עילת הסבירות כך שביהמ"ש העליון יהיה רשאי לעשות שימוש בעילת הסבירות לצורך בחינה של החלטות הפקידות המקצועית ברשויות המנהל בלבד.
במסגרת זאת שופטי בג"ץ לא יהיו רשאים לערוך ביקורת שיפוטית על החלטות ופעולות של חברי כנסת ושרים ולפסול אותן על בסיס הטענה כי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצונית.
במובן זה הרפורמה המשפטית מציעה עילת סבירות מאוזנת יותר, אשר תאפשר לפסול החלטות של הדרג המקצועי, אשר כיום מהוות את החלק הארי של ההחלטות הנבחנות ונפסלות על ידי ביהמ"ש העליון מכח עילת הסבירות.
צמצום עילת הסבירות תהווה בגדר הקטנת המידה של השגת הגבול מטעם שופטי ביהמ"ש בישראל מעבר לתחומי סמכותה המקובלים של הרשות השופטת במדינות דמוקרטיות בעולם.
בהקשר זה היעדר הסמכות לבקר החלטות של נבחרי ציבור על סמך סבירותן תחזיר את הבחינה המשפטית אודות כשרותן של החלטות הרשות המבצעת והמחוקקת על סמך קריטריונים משפטיים גרידא. בהקשר זה אותה בחינה וביקורת שיפוטית תתמקד בעצם הסמכות של הרשות לקבל את ההחלטה ובשאלה אם ההחלטה התקבלה בתום לב וללא מניעים זרים.
יש לציין כי גורמים שונים בזירה המשפטית בישראל מעלים את הסתייגויותיהם מפני צמצום עילת הסבירות. במסגרת זאת עולות טענות על כך שמניעת השימוש בעילת הסבירות לצורך בחינת החלטותיהם של נבחרי ציבור תוביל לקבלת החלטות פסולות או לא ראויות, וביניהן מינויים של שרים או גורמים אחרים לתפקידים ציבוריים אשר רצוי היה שלא יעשו מלכתחילה.
עם זאת יש להדגיש כי לביהמ"ש העליון ארגז כלים משפטי רחב אשר אינו תלוי בעילת הסבירות לבדה. ישנם מנגנונים משפטיים כדוגמת מידתיות או פרשנות תכליתית בהם עושה בג"ץ שימוש לצורך ביקורת שיפוטית על החלטותיהם של נבחרי ציבור ועובדי ציבור.
מבחן המידתיות אשר מוחל על החלטות של שרים וחברי הכנסת מקורו בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ועל אף שאינו נעדר מכשלים הינו לגיטימי יותר לעריכת ביקורת שיפוטית בהשוואה לעילת הסבירות, אשר הטמעתה בשיטת המשפט בישראל מתבססת על פסיקתם של השופטים לבדה.
בהקשר זה, מאחר ובבחינה של החלטות ממשלה וכנסת עסקינן, מן הראוי כי ביקורת שיפוטית על אותן החלטות ופסילתן תעשה על סמך כלים משפטיים והסמכה המעוגנים בחוק.
הסוגיה הרגישה של ביקורת שיפוטית על החלטות שרים וחברי כנסת מתאפיינת בכך שרשות אחת בוחנת את החלטותיהן של רשויות אחרות במשטר אשר על פניו אמור להתבסס על הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים.
משכך נדרש כי הכלים המשמשים לביקורת השיפוטית יתבססו על עקרונות ביצוע ויישום ברורים אשר יתקבלו בהליך חקיקה מסודר ולא במסגרת פסיקות משפטיות אשר לציבור אין נגיעה בהן. עמדה זו נכונה בייחוד בכל הקשור לבחינה של החלטות הנוגעות למדיניות או אשר מתאפיינות בשיקולים מקצועיים הדורשות מומחיות ייחודיות אשר אין לביהמ"ש העליון להציע וכאלו העומדות בלב ליבת העשייה הציבורית של נבחרי הציבור.
דרישות אלו הינן מהותיות ובעלות חשיבות לצרכי שמירה על אמון הציבור במערכות המשפט ועל הלגיטימציה של החלטות שיפוטיות, ובייחוד החלטות אשר נוגעות לביקורת המופעלת מצד רשות אחרת כלפי רשויות אחרות אשר נבחרו על ידי האוכלוסייה.