רשויות שלטוניות במדינה דמוקרטית, ובכללן הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת אוחזות במערך של סמכויות ייחודיות לצד עשיית שימוש בכלים ואמצעים שונים כחלק מפעילותן השוטפת במדינה.
התנהלותן של הרשויות וסמכויותיהן כאמור נגזרות מעקרונות המזוהים עם שיטת המשטר, ובהם הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים, אשר מפקידים בידיהן חובות ותפקידים נבדלים לצורך ווידוא ניהולה התקין של הקהילה הפוליטית לאור עקרונות היסוד הדמוקרטיים.
בהקשר זה, קו ישיר עובר בין תכליתה של הרשות לבין סמכויותיה, הכלים שבהן היא רשאית לעשות שימוש וכן פעילותה השוטפת, ובכלל זאת דרכי המינוי או הבחירה של נציגיה.
משטר דמוקרטי-ליברלי והרשויות הנבחרות
תכליתה של הרשות המחוקקת במדינת ישראל הינה לייצג את האינטרסים והרצונות של האוכלוסייה.
ציבור האזרחים כאמור מהווה הריבון במשטר הדמוקרטי אשר מפקיד בידי חברי הכנסת את הסמכות להתוות את מערך החקיקה, הכולל במסגרתו את מערכת החובות והזכויות אשר יחולו על הציבור ומנגנוני המדינה, במרחב הפרטי והציבורי כאחד.
במובן זה חברי הרשות המחוקקת פועלים כנבחרי ציבור ונאמניו, ומתפקדים בפועל כיופי כוחה של החברה האזרחית בשיטת משטר המתבססת על דמוקרטיה ייצוגית.
נבחרי הציבור המכהנים ברשות המחוקקת וברשות המבצעת מתמנים לתפקידם על סמך החלטת האזרחים במסגרת הבחירות הכלליות.
משטרים דמוקרטיים נבדלים ביניהם לעיתים באשר לשיטת עריכתן של הבחירות הכלליות, אשר עשויות להתבצע באמצעות בחירה ישירה של ראש הרשות המבצעת במסגרת דמוקרטיה נשיאותית, בחירה ברשימות מפלגתיות סגורות המתוות את הרכבה של הרשות המחוקקת במסגרת דמוקרטיה פרלמנטרית, ועוד.
מקרב חברי הכנסת הנבחרים על ידי הציבור בשיטת המשטר החלה בישראל מוקמת הרשות המבצעת, אשר מתאפיינת במהות ותכלית שונות בהשוואה לאלו של המחוקקים.
בהקשר זה, חברי הממשלה מופקדים על ההיבט הביצועי והניהולי של המדינה ומשרדי הממשלה, כמו גם בסמכויות וכלים ייחודיים העומדים לרשותם לשם כך.
לצד הבחירות הכלליות אשר מטרתן לעצב את הרכבה של הרשות המחוקקת באופן אשר ישמש כתמונת מראה להרכבה הדמוגרפי של האוכלוסייה וייצג נאמנה את מערך אמונותיה והשקפותיה, ייסודה של הרשות המבצעת במדינה דמוקרטית מתבסס על עקרון הרוב.
חברי הרשות המבצעת נבחרים מקרב נציגי הציבור ומשקפים רוב של חברי הכנסת המכהנים בבית הנבחרים במדינת ישראל.
עקרון הרוב מהווה אמצעי מקובל לקבלת החלטות אופרטיביות, עולה בקנה אחד עם התכלית המבצעת של הממשלה ומשמש בתורו גם את חבריה לצרכי גיבושה של מדיניות מהותית או קבלת החלטות רגישות במסגרת וועדות הממשלה, ובכללן הקבינט המדיני-ביטחוני.
האופי הערכי והאידאולוגי של שתי הרשויות כאמור מחייב מעורבות ציבורית ישירה בבחירתן, וזאת כחלק מבנייה של שיטה פוליטית ייצוגית אשר מבטאת הלימה בין השקפות העולם שמעוגנות בחקיקה ומקודמות ברמה הביצועית לבין השקפותיה של החברה.
בהקשר זה, מהותה של דמוקרטיה ליברלית במדינות לאום הינה לקדם את אזרחיה ולפעול למענם ולמען רווחתם, תוך מתן ביטוי לערכי לאום ומורשת המייחדים את החברה במסגרת הקהילה הפוליטית.
משכך, פערים בין תפיסות וערכים הקיימים במרחב הציבורי והפוליטי לבין תפיסות וערכים הקיימים במרחב הפרטי עלולים לערער מדינה דמוקרטית אשר שמה לנגד עיניה את עקרון ריבונות העם במרכז ומעלה על נס את חשיבותם ומרכזיותם של האזרחים החיים בה.
המאפיינים הלאומיים-אזרחיים של מדינת לאום דמוקרטית-ליברלית ואופיין הייצוגי של הרשות המחוקקת והמבצעת במסגרתה מחייבים להסדיר מנגנונים לבחירתם של נציגי הרשויות הנבחרות.
לצד האמור נדרש לעגן מגבלות באשר לתחומי סמכותן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, וקביעתם של עקרונות יסוד לפעילותן אשר יעלו בקנה אחד עם התכליות המגדירות אותן והעקרונות הדמוקרטיים והלאומיים המזוהים עם המדינה.
הרשות השופטת, תכליתה ומאפייניה במשטר דמוקרטי
הלימה בין מהותה של המדינה הדמוקרטית, המתבססת על עקרון הריבונות והיבטים לאומיים וליברליים, לבין מאפייניהן של רשויות השלטון רלוונטית בתורה גם לרשות השופטת ולפעילותה.
הרשות השופטת מכריעה בסכסוכים משפטיים באמצעות מערכת בתי המשפט החוסה תחת מרותה וסמכותה. בנוסף ולצד האמור, מערכת בתי המשפט פועלת על מנת לאכוף את כללי המסגרת הדמוקרטיים ועקרונות היסוד של המדינה בפני המדינה ורשויותיה.
תפקיד כאמור מופקד במדינת ישראל על מוסד בית המשפט העליון, וזאת על רקע היעדרו של מוסד מוסמך אחר לכך בחוק ובדין הקיים.
היבט זה בפעילותו של בג"ץ מתקיים בשימת לב לצורך שבפיקוח על פעילותם של נבחרי הציבור, לאור הסמכויות אשר בהם אוחזים האחרונים המאפשרים להם לשנות את כללי המשחק, כדוגמת סמכויות ביצוע לצד סמכויות חקיקה, ובכללן היכולת לכונן חוקי יסוד ברוב רגיל.
תכליות אלו של הרשות השופטת במדינות דמוקרטיות בכלל ובמדינת ישראל בפרט מחייבות את מינויים של אנשי מקצוע מוסמכים, בעלי הכישורים המתאימים, הידע והניסיון, אשר יאפשרו להם למלא אחר תפקידיה וחובותיה של מערכת בתי המשפט.
משכך, שיטת מינוי כאמור נבדלת מבחירתן של חברי הכנסת והממשלה, ונוטה להתבסס על מערך נבדל וייחודי של שיקולים, אשר יעלו בקנה אחד אותן התכליות.
בהקשר זה ניתן לציין את מרכזיותם של שיקולים מקצועיים, כדוגמת השכלה וניסיון משפטיים, אשר אינם מתבססים על היבטים פוליטיים כדוגמת תמיכה ציבורית.
שינויים במאפייניה של רשות על רקע שינויים במהותה
כאמור, מאפייניהן של הרשויות הדומיננטיות בשיטת המשטר הדמוקרטית ניחנות בזיקה ישירה לתכליתן ולמהותן.
לאור זאת עולה שאלה באשר להתאמות הנדרשות לפעילותן של הרשויות במקרים שבהם רשות מבין רשויות השלטון משנה את מהותה לאורך הזמן.
שינויים במהותה של רשות עשויה להביא לידי התפתחויות מקבילות בתכליתה ובמטרות המקודמות הלכה למעשה על ידה, גם אם היבטים אלו אינם באים לידי ביטוי בהגדרת פעילותה הפורמאלית.
המחשה תאורטית לכך יכולה לבוא לידי ביטוי במקרים שבהם חברי הכנסת יחליטו ליטול לעצמם סמכויות בעלות מאפיינים שיפוטיים ויפעלו על מנת להכריע בסכסוכים משפטיים ומחלוקות הקיימות ביניהם לבין ציבור האזרחים, אגב עקיפת סמכותם של בתי המשפט.
דוגמא נוספת במסגרת פעילותה של הרשות המבצעת באה לידי ביטוי בהוצאתן לפועל של מדיניות ממשלתית והחלטות של נבחרי ציבור על ידי עובדי מדינה הפועלים במסגרת משרדי הממשלה ומופקדים על יישומם הלכה למעשה.
בהקשר זה לא אחת עולה הסוגיה של פערים או מחלוקות בין הצדדים השונים באשר לפרשנותה של מדיניות או האופנים הנכונים והראויים ליישומה, אשר יעלו בקנה אחד עם עקרונות היסוד של המדינה.
שאלות אלו אינן פשוטות להכרעה בשימת לב למאפיינים רב תרבותיים בהם ניחנות מדינות, אשר לצד היותן 'לאומיות' בהגדרתן הינן כוללות במסגרתן ערב רב של תפיסות והשקפות עולם בקרב המגזר הציבורי והאוכלוסייה הרחבה כאחד.
היבטים אלו מייצרים דינמיקה מורכבת בין עקרונות היסוד ליישומן של החלטות קונקרטיות ומעשיות, על רקע היעדר קונצנזוס או קביעה חד משמעית באשר לדרך הפעולה הנכונה.
סיטואציה אחרת וקונקרטית יותר באה לידי ביטוי במסגרת פעילותם של בתי המשפט במדינות דמוקרטיות-ליברליות ובמדינת ישראל בפרט.
בעשרות השנים האחרונות ניתן להיווכח בהתפתחויות באשר למהותן ותכלית קיומן של הרשות השופטת ומערכת בתי המשפט, אשר באה לידי ביטוי בישראל בפעילותו של מוסד בית המשפט העליון.
סיטואציה כאמור מהווה בין היתר פועל יוצא של העמקת השפעתה של אסכולה משפטית הידועה בשם 'אינטרפרטיביזם' בקרב שופטי בית המשפט העליון, אשר מזוהה עם הפילוסוף המשפטי רונלד דוורקין, ומאפייניה ניכרים במסגרת פסיקותיו של המוסד המשפטי הבכיר בישראל.
זרם משפטי כאמור נוטה לשלב היבטים מוסריים וערכיים במסגרת הבחינה של סכסוכים משפטיים או בעת מתן פרשנות משפטית לחקיקה של בתי נבחרים, אגב ביסוס החלטתם של השופטים על עקרונות רחבים המזוהים עם השיטה, ההיסטוריה של המדינה והמורשת המשטרית והמשפטית שלה.
תופעה זו מתרחשת במקביל להכרתו של בית המשפט העליון בסמכותו לקבל הלכה למעשה החלטות מעיין-חקיקתיות ומעיין-ביצועיות בהיקף מוגבל.
לשם ההמחשה ניתן לציין את אימוצה של דוקטרינת הפרשנות התכליתית המאפשרת מרחב תמרון רחב יחסית לשופטים בעת הבהרת משמעותה של חקיקה ספציפית של הכנסת.
דוקטרינה שכזו מאפשרת לשופטי בית המשפט העליון לצקת אל תוך חקיקה משמעויות אשר חורגות מגדר לשונו הכתובה של החוק ומכוונתו המקורית של המחוקק, וזאת במסגרת פרשנות אובייקטיבית לדבר החקיקה.
דוגמא אחרת מתבטאת בשימוש שנעשה במושגים משפטיים רחבים כדוגמת 'סבירות' או 'תום לב', אשר חלקם נוצרו בפסיקה ואחרים פותחו במידה רבה על ידה, המקנים לבית המשפט את האפשרות לערוך ביקורת שיפוטית מקיפה על החלטותיהם של שרים בממשלה.
פעילות כאמור מצדו של בית המשפט מקנה מימדים נוספים למהותה של המערכת המשפטית, אשר חורגים מעבר להכרעה בסכסוכים משפטיים, פרשנות משפטית לחקיקה קיימת ושמירה על עקרונות היסוד וכללי המסגרת הדמוקרטיים של החברה.
הנדבך הנוסף לתכליתה של הרשות השופטת הינו ערכי בעיקרו ומתבטא בהטמעה של השקפות עולם במערכת המשטרית אשר משליכות בתורן על המרחב הפרטי והציבור ומשפיעות הלכה למעשה על חיי האזרחים ופעילותם של נבחרי הציבור.
היבט אחר המהווה פועל יוצא של אותה תפיסה משפטית בא לידי ביטוי בהכרעה במחלוקות בקרב אזרחים בחברה וכן במחלוקות בין האזרח למוסדות השלטון באמצעות התבססות על תפיסות מוסריות והחתירה לצדק, כפי שהינם נתפסים בראייתם של השופטים.
משכך, תכלית זו המייחדת את פעילותם של השופטים מייצרת זיקה בין היבטים רעיוניים וערכיים המקבלים ביטוי בפסיקותיו של בית המשפט לבין החברה האזרחית ורשויות השלטון, ומעצבת אגב כך מדיניות והחלטות של מוסדות המדינה מחד וציבור האזרחים מאידך.
העמדות הקיימות בקרב האוכלוסייה וגורמי מקצוע באשר לאותן התפתחויות הינן חלוקות. בהקשר זה, ישנם מי שמדגישים כי התנהלות זו אינה מוצדקת ומהווה בבחינת 'אקטיביזם שיפוטי' וחריגה מסמכותם של השופטים.
אחרים רואים בפרקטיקה משפטית זו כאמור כהכרחית לשם שמירה על הדמוקרטיה במובנה המהותי, ובכלל זאת הגנה על זכויות האדם, קבוצות מיעוטים ועוד.
בפועל ייתכן ומדובר בתופעה המהווה חלק מתהליך רחב יותר של קוסמופוליטיות ואוניברסליות אשר העולם עד להן בעשרות השנים האחרונות.
היבטים אלו מתאפיינים בזיקה הנוצרת ומתחזקת בין החלטות של גורמים מתמנים, כדוגמת עובדים ברשויות מנהל או בזרועותיה השונות של הרשות המבצעת, לבין אידיאליזם והשקפות הומניות, וזאת לצד תגובת הנגד המתעוררת במקביל המושכת לטובת התנהלות שמרנית והשקפות מסורתיות יותר.
הזיקה בין מאפייניה של רשות למהותה ותכליתה
על רקע האמור עולות שאלות באשר להתאמות הנדרשות במאפייניהן של רשויות, ובכלל זאת הרשות המבצעת והרשות השופטת, בעקבות השינויים הנצפים בפעילותן ובהגדרה חדשה של תכליתן ומהותן.
סוגיה זו רלוונטית לחובות והמגבלות אשר חלות על גורמי מקצוע ובעלי תפקידים המכהנים באותם מוסדות, ובהם הפקידות המקצועית, עובדי מדינה ושופטים, אשר נעדרים זיקה רשמית לציבור הרחב.
השינויים בהתנהלותן של הרשויות הדומיננטיות ובמטרות אשר עומדות לנגד עיניהן ייתכן ודורשים התייחסות מחודשת באשר להגדרתם הרשמית של מאפייניהן ומערך הסמכויות המזוהות עמן, כמו גם התאמות במנגנוני האיזונים והבלמים הקיימים בין רשויות השלטון במדינות דמוקרטיות.
לצד האמור, החלטתן של רשויות לאמץ סמכויות החופפות או משיקות באופן מסורתי עם סמכותן של רשויות אחרות עשויה לגרור חשיבה מחדש באשר לדרכי מינויים של הפרטים המאיישים את התפקידים במסגרתן.
בהקשר זה קיימת חשיבות ביצירה של איזונים וזיקה מתאימה בין החברה האזרחית למוסדות השלטון ובעלי תפקידים, אשר מעורבים בפועל בעיצובה ואכיפתה של מדיניות ומקבלים הלכה למעשה החלטות שמשפיעות במישרין על חיי האזרחים.
סוגיה זו שומרת על חשיבותה גם במקרים שבהם הגדרת התפקיד והתכלית הפורמאלית של הרשות ונציגיה אינה מכירה במאפיינים אלו או נוטה לתארם במונחים אחרים.
איזון שכזה נדרש להיעשות באופנים שייצרו תלות ואחריות ממשית יותר בין הציבור לבין בעלי תפקידים שנכון להיום מהווים בבחינת גורמים מתמנים, אשר תצמצם את הפערים בין מהותם הרשמית של מוסדות ציבור לבין פעילותם הלכה למעשה.
כאמור, ישנה זיקה (אשר אינה משוללת היגיון) העוברת בין תכליתה של הרשות לבין סמכויותיה, החובות החלות עליה ודרכי המינוי או הבחירה של נציגיה.
משכך, חריגתה של רשות מתפקידה המסורתי ואימוץ תכליות נוספות עלולים להפר את הקונצנזוס הקיים בקרב החברה האזרחית באשר לפעילותם של מוסדות השלטון וכך לערער את מידת הלגיטימציה הניתנת לרשויות מצד הציבור, ככל והתפתחות כאמור אינה מלווה בהתאמות הנדרשות.
שינוי בהיבט אחד בהתנהלותה של רשות מרשויות השלטון עשוי לייצר צורך בשינויים מקבילים בהיבטים אחרים הנוגעים לפעילותה, וזאת בשימת לב לעקרונות היסוד המזוהים עם מדינות לאום ומשטרים דמוקרטיים בזמנים הנוכחיים, אשר גם הם עוברים התפתחויות לאורך הזמן.
בהקשר זה ניתן לציין את עקרון 'ריבונות העם', אשר זוכה לפרשנויות חדשות המאתגרות תפיסות מסורתיות יותר של המושג.
עקרון נוסף מתמקד בתכליתן של מדינות לאום אשר בהן מתקיימים משטרים דמוקרטיים-ליברליים במאה העשרים ואחת, על רקע תופעת הגלובליזציה והיבטים אוניברסאליים המקבלים תמיכה בקרב חלקים בחברה האזרחית, וזאת לצד תגובות נגד תרבותיות אשר מתרחשות במקביל בקרב חלקים אחרים בחברה.
עיצובם של מוסדות ורשויות שלטון באותן המדינות נדרש להיעשות על בסיס קונצנזוס בקרב אזרחים בכל מדינה באשר להלימה והשילוב המתאים בין היבטים אלו, אשר מכוחו ייגזר מערך הסמכויות של מוסדות ציבור ומדינה וישורטטו קווי הגבול של הפרדת הרשויות.
שינויים והתאמות כאמור עשויים לייצר מנגנונים אשר ישקפו התאמה נכונה יותר בין החברה האזרחית לבין רשויות המדינה, על רקע השינויים המתרחשים ברמה הגלובלית וברמה הפנים-מדינתית, המביאים להיווצרותן של זהויות חדשות, כמו גם לתפיסות ערכיות ועמדות באשר לסוגיות קונקרטיות.