פרשת מרינצ'בה אשר דנה בזהות האנשים אשר רשאים להיכלל במסגרת מעגל זכאי השבות, לצד התמיכה והביקורות אשר עולות בעקבות פסק הדין, מהוות ביטוי לסוגיה אקטואלית רחבה יותר העומדת במוקד השיח המתקיים בתקופה האחרונה בחברה הישראלית.
ההיבט המרכזי אשר עומד בבסיסם של הדברים מתמקד בשיח זהותי וערכי המתבטא בחשיבותן ומרכזיותן של תפיסות ייחודיות ומקומיות מחד ותפיסות כוללניות ואוניברסאליות מאידך במדינת ישראל המודרנית.
במוקד פרשת מרינצ'בה עומדת שאלת הפרשנות לחוק השבות, תש"י-1950 (להלן: "חוק השבות"), אשר תכליתו העיקרית הינה לעודד עלייתם ארצה של יהודים ולחזק את המפעל הציוני והחברה היהודית במדינת ישראל.
כזכור, במסגרת פסק הדין נפסק על ידי שופטי בית המשפט העליון ברוב של ארבעה מול שלושה, כי סעיף הנכד הקיים בחוק השבות יחול בנוסף על אלמנות של ילדים ונכדים של יהודים.
ילדים או נכדים כאמור מהווים בבחינת 'זכאי שבות' וחוסים תחת חוק השבות על אף שאין הם משתייכים לדת היהודית בהתאם לכללי ההלכה או על סמך ההגדרה המפורטת בחוק השבות באשר למי שנחשב כיהודי לצרכי החוק.
פסק הדין שניתן בשבוע שעבר מהווה הרחבה נוספת של מעגל הזכאים לעלות ארצה למדינת ישראל מכוח חוק השבות, אשר זכאותם כאמור מתגבשת בשל הזיקה ליהדות בהתאם לעמדת הרוב בפסק הדין.
תכלית החקיקה לאור עקרונות היסוד של המדינה
הבחינה הפרשנית של חוק השבות והמשמעויות השונות הנלוות לזיקה ליהדות מנקודת מבטם של השופטים משקפות הזדהות עם אסכולות משפטיות שונות בקרב המחנה הליברלי והמחנה השמרני בבית המשפט העליון.
תפיסות כאמור מתקיימות בקרב השופטים לצד מתן ביטוי לעמדות שונות ומגוונות המתאפיינות בתפיסה ייחודית של מדינת ישראל והחברה האזרחית.
היבטים אלו מתקשרים בתורם לעקרונות היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כפי שהינם מעוגנים במסגרת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, והביטוי הנכון, הראוי והמאוזן שלהם במדינה לעמדת השופטים.
המחנה הליברלי והדגש על דמוקרטיה, הומניזם וזכויות אדם
קבוצה אחת של שופטים בבית המשפט העליון נוטה להכיר בתכליות מגוונות ומרובות לחוק השבות, אשר חורגות בחלקן מעבר לתכלית המקורית והעיקרית של החוק ומטרתן לקדם ולחזק במקביל היבטים המזוהים עם תפיסות הומניות ופרוגרסיביות.
היבטים אלו באים לידי ביטוי בהכרה של השופטים בערכים הומניים, בזכויות אדם ובהשלכות של הפסיקה על מצבם של העותרים, אשר מקבלים לעיתים עדיפות על חשבון תכליות ייחודיות ומקומיות יותר של החקיקה המזוהות עם היהדות.
סדרי עדיפויות כאמור והתפיסה המאומצת על ידי השופטים מביאים בתורם להשלכות מעשיות, אשר באות לידי ביטוי בתמיכה בפרשנות שונה ומכילה יותר של החוק, לצד סיווגן של סיטואציות נוספות העולות בגדר 'זיקה בין אדם ליהדות' לצורך הכרה בזכות השבות.
משמעותה המעשית של תפיסה זו כאמור באה לידי ביטוי בהרחבת היקף זכויות האדם בחברה להן זכאים האזרחים והתושבים המתגוררים במסגרתה מחד, לצד הרחבת מעגל האנשים הזכאים להן מאידך.
פעולות אלו מוכשרות בפסיקה באמצעות אימוץ גישה אקטיביסטית למשפט ושימוש בכלים המזוהים עמה, כדוגמת הפרשנות התכליתית לדבר החקיקה של נבחרי הציבור, המאפשרת לשופטים לחרוג מגדרי לשון החוק וכוונתו המקורית של המחוקק.
לשם ההמחשה ובהקשר של חוק השבות ניתן לציין את הזכות לאיחוד משפחות, הזכות לחיי משפחה משותפים וכן השוואת מעמדם של אנשים המשתייכים לאותה משפחה בעיני המדינה, ועוד.
היבטים כאמור מקבלים לתפיסת השופטים מעמד של תכליות אשר עומדות בבסיס חוק השבות, וזאת בנוסף לתכלית המקורית המזוהה עם כוונתו של המחוקק המתקשרת במישרין ליהדות ולערכי הלאום והמורשת של עם ישראל.
אותן תכליות מתבססות על עולמות ערכיים ומושגיים המתקשרים לפסיקותיו של בית המשפט העליון בעידן שלאחר כינונם של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, במה שנודע לימים כמהפכה החוקתית במדינת ישראל.
המחנה השמרני והדגש על יהדות, לאומיות ומסורת
לצד הגישה הראשונה למשפט המתקשרת לתפקידם של השופטים במשטר הדמוקרטי ישנה קבוצה נוספת של שופטים המכהנת במסגרת כותלי בית המשפט העליון.
קבוצה זו מזוהה עם אסכולה שמרנית יותר של המשפט ונמנעת מחריגה יתר על המידה ממשמעויותיו הלשוניות של החוק ומכוונתו המקורית של המחוקק.
מלבד הצידוד בתחימה של המשפט ועקרונותיו, לצד הכרעה בסכסוכים בהתאם לקווי גבול משפטיים פוזיטיביים וברורים יותר, אותה אסכולה משפטית ועמדותיה מתקשרות לעיתים עם תפיסה שונה באשר לזהותה של המדינה והשילוב הנכון והראוי בין עקרונות היסוד שלה.
תפיסה זו למשפט ולדינמיקה הראויה בין השופטים והרשות השופטת לבין נציגי הציבור המייצרים את דבר החקיקה נוטה לתת יותר מקום לעקרונות הלאומיים של מדינת ישראל כמדינה יהודית לצד היותה מדינה דמוקרטית, וזאת בהשוואה לתפיסה המתחרה.
לשם ההמחשה ניתן להביא מדבריו של השופט נעם סולברג, אשר כתב את עמדת המיעוט בפרשת מרינצ'בה שדחתה את העתירה.
לעמדתו של סולברג לשון סעיף הנכד בחוק השבות, המכיר בהיותם של נכדים וילדים של יהודים וכן בנות זוגם/ן כזכאי שבות, אינה עולה בקנה אחד עם הפרשנות המרחיבה אשר מסיקה מהסעיף את הכללתן של אלמנות של זכאי שבות כחלק ממעגל הזכאים לזכות השיבה.
באומרו כן מדגיש סולברג את תכליתו המרכזית של חוק השבות, המתבטאת בעידוד עליית יהודים למדינה ומתן פתרון ראוי לאנשים אשר נישאו בנישואי תערובת. לדבריו, תכלית זו אינה מוצאת את ביטויה בהכרה במעמדן של אלמנות לזכאי שבות אשר אינם מהווים בעצמם כיהודים על פי כללי ההלכה היהודית או חוק השבות.
עמדתו של סולברג, אשר אומצה בנוסף על ידי השופטים דוד מינץ ויעל וילנר, מבטאת הכרה במאפייניה הדמוקרטיים של המדינה, ואולם לצד זאת אינה מצדדת במשמעויות משפטיות המוכרות על ידי חלק מהשופטים בבית המשפט העליון המהוות לתפיסתם בבחינת פועל יוצא של המשטר הדמוקרטי.
תפיסה זו מכירה בחשיבות הקיימת לתכלית החקיקה המקורית והמרכזית של הנורמה המשפטית, אשר במקרה של חוק השבות מזוהה כאמור עם היבטים המתקשרים בתורם ליהדות ומורשת ישראל.
בהתאם לתפיסה משפטית זו תכליות כאמור אשר מוצאות את ביטוין בכוונתו של המחוקק עומדות בקו אחד ולעיתים גוברים על תכליות אחרות ונוספות המוכרות במסגרת הפסיקה.
כפועל יוצא מכך, תפיסה משפטית כאמור אינה מכירה בבכורתם הטבעית של ערכים פרוגרסיביים או בעליונותן החד משמעית של זכויות האדם אל מול המסגרת המשפטית הקיימת, על כל הגבולות המשפטיים המאפיינים אותה.
החברה הישראלית על ציר לאומי-ליברלי
לצד תיאורם כהיבטים משלימים אשר עומדים בסמיכות אחד לשני בחוק יסוד כבוד האדם, מאפייניה היהודיים מחד והדמוקרטיים מאידך של המדינה התפתחו בשנים האחרונות בקרב החברה הישראלית לכדי מארג של זהויות, פרשנויות ותכליות אשר לעיתים עומדות אחת אל מול האחרת.
התפתחויות אלו משקפות מגמה אשר במסגרתה מגזרים שונים בציבור נוטים להתאחד ולהעצים את הזדהותם על בסיס ערכים, השקפות ואורחות חיים אשר מציעים אלטרנטיבה לתפיסות מתחרות לכאורה הנתמכות על ידי מגזרים אחרים בחברה.
מערכת זהותית וערכית אחת מבליטה את חשיבותם של מאפיינים ייחודיים המתקשרים ללאום היהודי ולהיסטוריה של עם ישראל ומורשתו, וכן את זיקתם של היבטים אלו לחברה הישראלית ולמדינת ישראל, המתקיימת בשטחי ארץ ישראל ההיסטורית.
מאפיינים אלו, מטבע הדברים, מכירים בחשיבותה של החברה הישראלית כקהילה יהודית המתבססת על ערכים ואורחות חיים המזוהים עם מורשת ישראל והיהדות.
מערכת זהותית וערכית שנייה נוטה להתמקד בהיבטים האזרחיים של המדינה כמדינה דמוקרטית וליברלית, ומכירה בחשיבות הקיימת למאפיינים המזוהים עם המדינה וציבור האזרחים בכללותם.
תפיסה זו נוטה לנתח את מאפייניה היהודיים של החברה וזיקתה של המדינה לציונות והלאום היהודי מבעד לעדשה אזרחית ודמוקרטית בעיקרה, לצד הכרתה בזכויות האדם כערך אזרחי המשותף לקהילה בכללותה.
לצד ההכרה בעקרונות ומאפיינים המזוהים עם הלאום היהודי, מערכת זהותית שכזו אינה מצויה בהכרח בחפיפה עם המשמעויות המקוריות הנלוות לתרבות היהודית-מסורתית, או עם התכליות והערכים אשר עומדים בבסיסה הנתמכים על ידי חלקים אחרים בציבור הישראלי.
היבטים אלו וחילוקי הדעות הנוצרים בעקבותיהם באים לידי ביטוי בייחוד בסוגיות אקטואליות ובמקרים שבהם ישנן השלכות מעשיות על חיי האזרחים במרחב הציבורי והפרטי.
מדינת ישראל אינה נמצאת לבדה בעניין, כאשר היווצרותן של תפיסות ערכיות, תרבותיות וחברתיות ובידולן אחת מהשנייה בזירה הפוליטית והציבורית מאפיינת מגמה אשר מתפתחת במדינות דמוקרטיות בשנים האחרונות המשקפת את המעבר לפוליטיקה של זהויות.
תופעה זו, אשר מתוארת במאמרו של פרנסיס פוקויאמה Against identity politics: The new tribalism and the crisis of democracy מתבטאת בנטייה הקיימת לחברות במדינות דמוקרטיות להתפצל לקבוצות זהות מצומצמות.
מחקרים שנעשו בתחום מצאו שזהויות כאמור מתאפיינות במכנה היסטורי ותרבותי משותף, כאשר חלקן נוטות לאמץ השקפות פוסט מטריאליסטיות ומקדמות נורמות פרוגרסיביות, בעוד אחרות תומכות בתפיסות עולם מסורתיות יותר.
דינמיקה והיזון הדדי שלילי בין מערכות רעיוניות וציבור האזרחים המזוהים עמן
שתי התפיסות השונות אשר מתגבשות בעשרות השנים האחרונות בקרב החברה הישראלית מתוך עקרונות היסוד של המדינה חולקות מאפיינים משותפים.
בעניין זה יש להדגיש שהזהות, עולם הערכים ואורחות החיים המייחדים כל תפיסה בנפרד מתקיימים במסגרת קהילה פוליטית אחת.
בנוסף חלק ניכר ומהותי מהפרטים הנמנים על החברה האזרחית בישראל מזוהים במידה כזו או אחרת עם מאפיינים המשתייכים לשני עקרונות היסוד של המדינה.
על אף האמור ולצד ההיבטים המשותפים, בשנים האחרונות עולה נטייה של כל מערכת תפיסתית ורעיונית להתפצל מהמערכת המקבילה לה ולפתח דינמיקה וחיים משל עצמה.
תופעה זו מתקשרת בתורה להיבטים הנוגעים לזהות חברתית ולממצאיהם של מחקרים אשר מתמקדים בקיטוב בקרב אזרחים במדינות דמוקרטיות המתבססים על תאוריות מתחום הפסיכולוגיה החברתית.
בהקשר זה יש לציין את נטייתם של פרטים בחברה לסווג מפלגות או קבוצות פוליטיות רחבות יותר כקבוצות חברתיות, ואת הזדהותם של אזרחים עם אותן הקבוצות ותפיסות עולמן.
מגמה זו מתאפיינת בתפיסה המתפתחת בקרב אזרחים לשפוט ולבקר אזרחים אחרים על בסיס הזדהותם עם המפלגה האופוזיציונית וסיווגם כמי שמשתייכים לקבוצה חיצונית.
היבטים אלו עולים במסגרת מחקרים שנערכו לבדיקת הגורמים לקיטוב בין קבוצות בחברה, כדוגמת המאמר Fear and loathing across party lines: New evidence on group polarization (Iyengar & Westwood) ומתאפיינים ביצרתם של סיווגים חברתיים התורמים בתורם להעצמת הפיצול בין קבוצות בחברה.
בהקשר הישראלי נדמה שתהליך זה מתעצם על רקע מה שנדמה כהזנה הדדית המתקיימת בין ההשקפות השונות והקבוצות בחברה המזוהות עמן, לצד חששם של מגזרים בקרב הציבור מפני סכנה אפשרית המאיימת על אורחות חייה ותפיסת עולמה.
על רקע האמור שיפוט, הערכה ובחינה של סיטואציות פוליטיות ואקטואליות על ידי האוכלוסייה נעשה לעיתים על רקע קיומו של חשש כאמור ובאווירה של מתיחות, לצד תחושת סכנה באשר לעתיד המדינה והחברה האזרחית.
להבדיל משנים קודמות שבהן פרקטיקות אשר זוהו עם אורח החיים היהודי או הליברלי השתלבו יחדיו בנוף הציבורי, כיום נדמה שתגובה מצד קבוצה בחברה אשר נועדה לשמר או להגן על העקרונות החשובים לה נתפסת כאקט תוקפני כלפי אורחות החיים של הקבוצה האופוזיציונית.
פעולות כאמור מובילות בתורן לתגובות מהצד האחר ולתגובות נגדיות וחוזר חלילה. דינמיקה זו מסלימה על רקע תפיסה של מגננה המאפיינת כל קבוצה בציבור ביחס לפעולותיה שלה עצמה, אל מול המאפיינים התוקפניים והאגרסיביים המיוחסים לפעילותם של חלקים אחרים בחברה.
היזון הדדי כאמור מוצא את אותותיו בקרב החברה הישראלית ובא לידי ביטוי בין היתר במרחב הפרטי הציבורי, החל מיחסיהם של אזרחים עם אזרחים אחרים המחזיקים בעמדות שונות, וכלה בפעילותם של ארגוני חברה אזרחית ואף בהתנהלותם של מוסדות ציבור ורשויות הממשל.
בהקשר זה בולטת במיוחד התנהלותם של נבחרי ציבור ועובדי מדינה במערכת הפוליטית, בתי המשפט ורשויות המנהל.
פעילות כאמור עומדת תחת אור הזרקורים מעצם הזיהוי הקיים בקרב הציבור של אינדיבידואלים, רשויות ומסגרות כדוגמת פוליטיקאים, מפלגות, מערך הייעוץ המשפטי ובית המשפט העליון עם מערכת רעיונית כזו או אחרת והשתייכותם אליה.
תפיסות פרסונליות כאמור של גורמים ממלכתיים במהותם מתעצמות בעקבות הסמכות הקיימת לפוליטיקאים, שופטים ועובדי ציבור לעצב את החוק והדין במדינה ולקבל החלטות מהותיות אשר יש בהן בכדי להשפיע על חיי האזרחים ולהגדיר את זהותה של המדינה והחברה האזרחית.
מקומיות VS אוניברסאליות – ביחד או לחוד?
המחלוקות הקיימות בין עקרונות היסוד של מדינת ישראל מתבססות במידה רבה על הפרשנויות הניתנות להן בשנים האחרונות מצד חלקים שונים בציבור, אשר נדמה שהקצינו לאורך השנים.
להבדיל מתקופות אחרות בעבר, כיום עולה שעקרונות כאמור מתפרשים באופנים רחבים ועמוקים יותר, ותופסים חלק ניכר מעולם הערכים ותפיסותיהם של המגזרים השונים בחברה.
לצד העובדה שקבוצות אידאולוגיות מהימין ומהשמאל התקיימו לאורך זמן בנוף הפוליטי בישראל, הזדהות עם תפיסות עולם ייחודיות ומגזריות באופנים ועומקים אשר לא הותירו מרחב לפשרה בין חלקים שונים בציבור היתה עד לאחרונה תופעה שהתקיימה ברובה בשולי החברה.
ההתפתחויות האחרונות בשיח האקטואלי המתקיים בימים אלו במדינה משקפות נטייה של האוכלוסייה לאמץ תפיסות קצה כוללניות ולעומתיות בטבען של אחד מבין שני עקרונות הליבה של המדינה, היהדות מחד והדמוקרטיה מאידך.
תפיסה כאמור מתקרבת לאימוץ השקפות אידיאליות של כל עקרון יסוד, אשר אמנם נוכחות במסגרת התאורטית של עולם המושגים והערכים המאפיינים אותם, ואולם אין הן עומדות לבדן אלא לצד פרשנויות נוספות ומתונות יותר הקיימות בכל מערכת אידאולוגית.
הזדהות גוברת בקרב הציבור עם פרשנויות קצה של כל עקרון, להבדיל מתקופות אחרות בעבר שבהן תופעה זו כאמור לא ייצגה ככלל את הציבור הישראלי בכללותו, מקשה כעת על יכולתם של האזרחים להזדהות עם היבטים ומאפיינים המזוהים עם השקפת העולם האחרת.
סיטואציה זו מקטינה בתורה את ההיתכנות למציאת מכנה משותף אשר אכן קיים בין עקרונות היסוד, ואשר במידה רבה היווה את המסגרת הזהותית והערכית של רבים מקרב הציבור הישראלי מאז הקמת המדינה.
על רקע אותם הדברים עולה השאלה אם פנינו לקראת הגדרה מחדש של מערך הזהויות והעולמות הערכיים של הציבור הישראלי על בסיס קווי המחלוקת הנוכחיים, ואם עתידם להפוך בתורם לקווי שבר של ממש בין קבוצות ומגזרים מהותיים הקיימים בחברה אשר יתעצבו ויתגבשו לאורם.
קווי מחלוקת כאמור מתבטאים בפיצול בין השקפות ייחודיות המתמקדות בלאום היהודי ומורשת ישראל מחד להשקפות אוניברסאליות שמקורן מעבר לים, הנושאות בחיקן מורשת היסטורית לצד היותן נוכחות בזירות פוליטיות נוספות וכן אקטואליות לתהליכים המתרחשים מחוץ לשטחה של המדינה.
התפיסה האחת ואף האחרת הינן רלוונטיות ביתר שאת למדינת ישראל כמדינה אשר אוכלוסייתה ואף שטחה הגאוגרפי שומרים על זיקה לתרבות היסטורית ייחודית, לצד היותה דמוקרטיה המהווה חלק מהעולם הגלובלי ובה מתקיימים לצד קבוצת הרוב גם קבוצות תרבותיות נוספות.