בחודשים האחרונים מתגברות הקריאות מצד מפלגות אופוזיציה, ח"כים שהצטרפו לממשלה במהלך המלחמה וארגוני חברה אזרחית להקדים את הבחירות.
הזכות לבחור ולהיבחר עומדת בשלד עצמותיו של משטר דמוקרטי והינה בבחינת זכות יסוד במדינת ישראל אשר מקבלת ביטוי הן בחקיקה והן בפסיקה.
הזכות לבחור את נציגי הציבור בכנסת מוסדרת בסעיף 5 לחוק יסוד הכנסת:
"כל אזרח ישראלי בן שמונה עשרה שנה ומעלה זכאי לבחור לכנסת, אם בית משפט לא שלל ממנו זכות זו על פי חוק; חוק הבחירות יקבע את המועד שבו ייחשב אדם בן שמונה עשרה שנה לענין השימוש בזכות הבחירה לכנסת."
הזכות להיבחר כנציג ציבור בכנסת מעוגנת בסעיף 6 לחוק יסוד הכנסת:
"כל אזרח ישראלי שביום הגשת רשימת המועמדים הכוללת את שמו הוא בן עשרים ואחת שנה ומעלה, זכאי להיבחר לכנסת…"
חשיבותן של הזכויות הודגשה בפסיקתם של בתי המשפט לאורך השנים, אשר קשרו ביניהן לבין זכויות יסוד אחרות כדוגמת הזכות לשוויון, הזכות לחירות וזכות ההתאגדות.
יש לציין שהקדמה של בחירות אינה אירוע ראשון מסוגו בישראל, בעוד עריכת בחירות לפני מועדן המקורי אף מוסדרת במערך החקיקה הקיים בחוק יסוד הכנסת.
בין יתר המקרים אפשר למנות את התפזרות הכנסת בשל אי העברת תקציב או בעקבות החלטה של ראש ממשלה נוכח קיומו של רוב בכנסת המתנגד לממשלה, לצד סיטואציות נוספות.
במילים אחרות, הקדמת בחירות ופיזור הרשות המחוקקת מתרחשים בעיקרם בנסיבות שבהן הממשלה אינה מצליחה להחיל משילות ומפגינה חוסר יכולת לקבל החלטות הדרושות לצורך ניהול המדינה, למלא אחר תכלית קיומה ולממש את הסיבות והמניעים שבשלן נבחרה על ידי הציבור.
בענייננו, הדרישה לבחירות חדשות שעולה כיום בקרב חלקים בציבור מתבססת לפחות ברמה ההצהרתית על היעדר התקדמות בשיחות לשחרור החטופים, לצד הטלת האחריות למחדלים שהובילו לאירועי 7 באוקטובר ולטבח ביישובי הדרום על הממשלה.
ראוי לציין שבחינה היסטורית של המערכת הפוליטית במדינה מעלה שאין תקדים קודם לבחירות חדשות לפני תום כהונת הכנסת על פי חוק בעת מלחמה, מה שמייצב את הסוגיה שעל הפרק כתקדימית מבחינה זו, המעלה שאלות חדשות להן היבטים משפטיים, פוליטיים ואף מוסריים.
המפגינים כנגד הממשלה טוענים שהממשלה לא עושה מספיק על מנת לקדם את שחרור החטופים, בעוד השרים מקבלים החלטות על פי שיקולים פוליטיים ובראשם הרצון בשימור הממשלה.
מנגד ישנן קריאות תמיכה בממשלה מצד מגזרים אחרים, אשר מייחסים את המחדל למוסדות מדינה ובהם זרועות הביטחון, תומכים בהמשך כהונת הממשלה ודוחקים בה להמשיך במערכה עד להשמדת חמאס.
העמדות שאותן מבטאים הצדדים השונים של הקשת הפוליטית ממחישות, כי בעוד שבחירות חדשות הינן סוגיה אקטואלית אשר קיימת בשיח הציבורי, אין קונצנזוס או הסכמה ברורה וחוצת מגזרים למהלך שכזה, המהווה בבחינת רעידת אדמה פוליטית שהשלכותיו עשויות להתעצם בייחוד בזמן מלחמה.
על רקע האמור עולה שאלה אם ראוי להחיל דין זהה החל במצבים של פיזור הכנסת וביטול החלטת הבוחר מטעמים של חוסר משילות גם במקרה שבו יש באפשרותה של הממשלה להמשיך ולפעול בהתאם למנדט שניתן לה מטעם הציבור ומטעמים של חוסר שביעות רצון מביצועיה.
מן הראוי שביטול החלטת הבוחר וערעור על זכויות היסוד הקבועות בחקיקה הישראלית במקרים שאינם נוגעים במישרין למשילות יעשו בנסיבות חריגות ועל רקע הסכמה רחבה בקרב הציבור, אף כי ביכולתה של הממשלה למשול והיא אף רשאית להמשיך בפעילותה מבחינה משפטית.
מצבים שכאלה עשויים להתקיים במקרים של אבדן אמון מוחלט מצד חלקים רבים בציבור בממשלה, ערעור תפקודן של רשויות המדינה תחת כהונת הממשלה, עמימות וחוסר וודאות באשר לעתידה של המערכת הפוליטית ועוד.
על אף המשבר שאליו נקלעה מדינת ישראל והיתרונות שעשויים לנבוע מעריכתן של בחירות חוזרות, אל ברור אם נסיבות כאמור המכשירות מהלך שכזה התגבשו לעת עתה.
נדרש לשקול אם נכון להיום החסרונות שינבעו כתוצאה מעריכת בחירות חדשות אינן גוברות בנסיבות העניין על היתרונות שיש במהלך, ואם הגענו לסיטואציה שבה טובת המדינה דורשת את שלילת החלטת הבוחרים בנסיבות של משבר לאומי, בהן בחירות חוזרות עשויות להביא עמן השלכות מהותיות לעתידה של החברה.