התיקון לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים מציג שינויים הן במנגנון הקבוע להצעה של מועמדים והן בהרכב הוועדה לבחירת הנציב אשר אמונה על מינוי המועמד המוצע למשרה.
המנגנון המעודכן ביוזמתו של ח"כ שמחה רוטמן אושר לקריאה שניה ושלישית בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת כאשר ברקע שני אתגרים מרכזיים:
- חוסר הסכמות בין שר המשפטים יריב לוין למוסד בית המשפט העליון על מועמד מוסכם לתפקיד נציב תלונות השופטים.
- חשש מפני ניגוד עניינים בהליך המינוי של נציב תלונות השופטים בעקבות מעורבותם של השופטים בהצבעה.
תיקון מס' 6 לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב-2002 מגיע לאחר תשעה חודשים שבהם כיסא הנציב נותר ריק החל ממועד סיום הכהונה של הנציב הקודם, מר אורי שהם.
הנוסח החדש מבטל את זכות הווטו שקיימת היום בפועל לשר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון על זהותו של המועמד למשרה.
בנוסף, המנגנון המוצע מצמצם את הנציגות של בית המשפט העליון בוועדה לבחירת הנציב, מוציא מהוועדה את לשכת עורכי הדין ומותיר עמימות ביחס לנציגותה של האופוזיציה.
שינוי ההרכב של הוועדה נותן מענה (לפחות חלקי) לטענות על ניגוד עניינים של השופטים בהליך המינוי מעצם החלשת כוחם של השופטים בוועדה, אשר אמונה על מינויו של עובד ציבור שתפקידו מתמקד בבדיקת תלונות המוגשות כנגד השופטים עצמם, ובהם שופטי בית המשפט העליון.
לצד האמור, באמצעות המענה יוזמת החקיקה עשויה לייצר קושי אחר מפאת חיזוק כוחה היחסי של הממשלה והחשש הנלווה לכך מפני פוליטיזציה בהליך המינוי והשימוש במוסד הנציבות (ובנציב תלונות השופטים) כמכשיר נגד בית המשפט העליון והרשות השופטת.
דברים אלו מקבלים דגש בייחוד על רקע המתיחות הקיימת בין הממשלה לבית המשפט העליון אשר משתרעת על פני מגוון של סוגיות משטריות, עד כי יש מי שמכנים את מצב הדברים הקיים בגדר משבר חוקתי.
מנגד, ובהמשך לחודשים ארוכים בהיעדר מינויו של נציב חדש והותרת מוסד הנציבות ללא נציב מכהן נשאלת השאלה לגבי זמינותו של פתרון אחר בנסיבות העניין ואם הידברות בין הצדדים יכולה לשאת פרי.
המחשה לדברים עשויה לבוא לידי ביטוי בהחלטת הוועדה לבחירת שופטים למנות את השופט יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון, אשר לה קדמה החלטת בג"ץ אשר חייבה את שר המשפטים לכנס את הוועדה.
הבחירה להמשיך עם הליך מינויו של הנשיא ללא הסכמה משותפת בין הרשויות וקבלת החלטה המזוהה ככלל עם שופטי בית המשפט העליון עשויה לחזק את התחושה שכיום מוסדות המדינה ורשויותיה נמצאות בנתיב של פעולות חד צדדיות.
בנסיבות אלו הדרישה של בעלי תפקידים רשמיים להידברות בין שר המשפטים לנשיא בית המשפט העליון בסוגיית מינויו של נציב תלונות השופטים פוגשת גישה שונה שננקטת בפועל לצרכי פתרונן של סוגיות אחרות שבמחלוקת.
התנהלות שכזו עשויה להחליש את הטיעון לאחדות ביו הרשויות, בו בזמן שהניזוק המרכזי בעקבות אי מינויו של נציב תלונות הציבור על שופטים הינו הציבור עצמו.