במהלך אירוע שערכה תנועת "קדמה – התיישבות צעירים", בהשתתפות שרים וחברי כנסת, הודיעה השרה אורית סטרוק אשר חברה במפלגת הציונות הדתית על אישורה הצפוי של תוכנית חומש לעידוד התיישבות צעירים בגבולה המזרחי של מדינת ישראל, כך לפי פרסום ב"ישראל היום".
בדבריה התייחסה סטרוק גם לתוכניות התיישבות נוספות ביהודה ושומרון, בגבולותיה הצפוניים והדרומיים של המדינה ובאזורים נוספים ברחבי הארץ. במהלך האירוע נאם גם מנכ"ל "קדמה", ליאור קינן, אשר קרא לשינוי התפיסה כלפי מפעל ההתיישבות – מתפיסה פוליטית לתפיסה לאומית ואסטרטגית – והדגיש את המשמעויות הביטחוניות הנלוות לכך.
מפעל ההתיישבות באזורי הספר ולאורך גבולותיה של ישראל מוסיפה לעמוד במרכזו של ויכוח ציבורי, פוליטי ומשפטי. מצד אחד, הממשלה הנוכחית מקדמת תוכניות שנועדו לעודד התיישבות ולקלוט משפחות חדשות באזורים שונים ברחבי המדינה וביהודה ושומרון. מן הצד האחר, מהלכים אלה מעוררים התנגדות בקרב חלקים מן המערכת הפוליטית, הרואים בהרחבת ההתיישבות מהלך בעל השלכות מדיניות, ביטחוניות ודמוגרפיות מורכבות.
בהקשר זה, גם הבחירות הקרובות לכנסת עשויות להשפיע על עתידו של מפעל ההתיישבות, שכן הרכב הממשלה הבאה עשוי לקבוע את היקף המשאבים שיופנו לנושא ואת המדיניות שתינקט ביחס אליו בשנים הקרובות.
על רקע הקריאות להרחבת ההתיישבות מחד גיסא והביקורת המופנית כלפיה מאידך גיסא, ראוי לבחון את הסוגיה על היבטיה המעשיים המרכזיים – המשפטיים, הביטחוניים והמדיניים.
מפעל ההתיישבות: ההיבט המשפטי
מפעל ההתיישבות והתיישבותם של אזרחים ישראלים באזורים המצויים במחלוקת בינלאומית באשר למעמדם המשפטי מעלים שאלות בדבר חוקיות נוכחותם של המתיישבים והקמתם של יישובים אזרחיים באותם אזורים.
כך למשל באזורים שונים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים, אשר הרשות הפלסטינית רואה בהם חלק משטחה של מדינה פלסטינית עתידית המבוססת על גבולות 1967, כפי שהתקיימו ערב מלחמת ששת הימים.
חילוקי דעות נוספים עולים בהקשר של ההתיישבות ברמת הגולן, באזורים אשר היו חלק משטחה של סוריה עד מלחמת ששת הימים ואשר סיפוחם לישראל אינו מוכר על ידי מרבית הקהילה הבינלאומית.
העמדה הרווחת במשפט הבינלאומי היא כי ההתנחלויות הישראליות ביהודה ושומרון וברמת הגולן אינן חוקיות. עמדה זו נשענת בראש ובראשונה על סעיף 49(6) לאמנת ז'נבה הרביעית, האוסר על כוח כובש להעביר חלק מאוכלוסייתו האזרחית לשטח כבוש.
בחוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) מיום 19 ביולי 2024 נקבע כי אין לפרש את ההוראה כאוסרת רק העברה כפויה של אוכלוסייה. לשיטת בית הדין, גם כאשר המדינה מעודדת, מסייעת או מארגנת התיישבות באמצעות הקצאת קרקעות, השקעה בתשתיות, פיתוח חקלאי ותעשייתי או תמריצים כלכליים אחרים, עשויה להתקיים "העברה" במובן האמנה.
בית הדין הסתמך בהקשר זה על תפיסה רחבה של מטרת הסעיף ועל מכלול הפעולות שביצעה ישראל לאורך השנים. גישה זו אומצה גם בהחלטת העצרת הכללית של האו"ם מיום 5 בדצמבר 2025, שהתבססה במידה רבה על מסקנות חוות הדעת.
לצד זאת, בית הדין הדגיש עיקרון יסוד נוסף של דיני הכיבוש, המעוגן בתקנות האג ובמשפט הבינלאומי המודרני: כיבוש הוא מצב זמני ועובדתי (de facto) שאינו מקנה ריבונות. בהתאם לכך, כוח כובש רשאי לנהל את השטח לצרכים ביטחוניים ומינהליים, אך אינו רשאי להפוך את השליטה הזמנית למצב קבע או להחיל עליו ריבונות.
בית הדין הבינלאומי לצדק קישר עיקרון זה לעקרון נוסף, המעוגן במגילת האו"ם ובמשפט הבינלאומי שלאחר מלחמת העולם השנייה, שלפיו אין לרכוש שטח באמצעות שימוש בכוח.
על בסיס תפיסה זו קבע כי הרחבת ההתנחלויות, שילוב חלקים מן השטח במערכות המינהל והתשתיות של ישראל והחלת הסדרים אזרחיים ישראליים על המתיישבים עשויים ללמד על הפעלת סמכויות ריבוניות החורגות ממסגרת הניהול הזמני המותרת לפי דיני הכיבוש.
גישה זו אומצה גם בהחלטת העצרת הכללית של האו"ם מיום 5 בדצמבר 2025, שהתבססה במידה רבה על מסקנות חוות הדעת המייעצת של בית הדין משנת 2024.
מנגד, העמדה הישראלית נשענת על שלושה אדנים משפטיים מרכזיים. הראשון הוא תזת "הריבון החסר" שפותחה בידי פרופ' יהודה צבי בלום ואומצה גם בידי פרופ' יוליוס סטון.
לפי גישה זו, מאחר שהסיפוח הירדני של יהודה ושומרון לא זכה להכרה בינלאומית רחבה, לא היה בשנת 1967 ריבון חוקי ומוכר שממנו נתפס השטח. מכאן הטענה כי מדובר במצב משפטי ייחודי שאינו תואם את מודל הכיבוש הקלאסי שעליו מבוססים דיני הכיבוש.
הטיעון השני נוגע לפרשנות סעיף 49(6) לאמנת ז'נבה. לפי עמדת משרד החוץ הישראלי ומשפטנים כגון ד"ר אלן בייקר, הסעיף נועד להתמודד עם טרנספרים, גירושים והתיישבות כפויה מן הסוג שאפיין את מלחמת העולם השנייה, ולא עם מעבר וולונטרי של אזרחים.
מאחר שההתיישבות הישראלית מבוססת, לשיטתם, על בחירה חופשית של יחידים ומשפחות ולא על העברה כפויה של אוכלוסייה, נטען כי האיסור הקבוע באמנה אינו חל עליה.
הטיעון השלישי מבוסס על החלטות סן רמו, כתב המנדט על ארץ ישראל וסעיף 80 למגילת האו"ם. לפי גישה זו, מסמכים אלה הכירו בזכותו של העם היהודי להתיישב בשטחי המנדט, וזכויות אלו לא פקעו עם סיום המנדט. תפיסה זו רואה בזכויות שהוכרו בתקופת המנדט רכיב משפטי שיש להביא בחשבון בעת בחינת מעמדו של השטח.
שלושת הטיעונים הללו רוכזו בדו"ח ועדת לוי משנת 2012, אשר קבע כי נסיבותיה של יהודה ושומרון שונות ממקרי הכיבוש הקלאסיים וכי קיימת לישראלים זכות משפטית להתיישב באזור.
בסופו של דבר, המחלוקת בין הצדדים אינה נוגעת רק לפרשנות סעיף 49(6), אלא לשאלה יסודית יותר: האם יהודה ושומרון הם שטח כבוש במובן הקלאסי של המשפט הבינלאומי, או שמא מדובר במצב משפטי ייחודי המחייב פרשנות שונה של אותם כללים עצמם.
מקורות לקריאה נוספת:
ICJ, Advisory Opinion, 19 July 2024
Fourth Geneva Convention, Art. 49(6)
UN General Assembly Resolution, 5 December 2025
Yehuda Z. Blum, The Missing Reversioner
Report on the Legal Status of Building in Judea and Samaria (Levy Committee, 2012
מפעל ההתיישבות: ההיבט הביטחוני
הזרקור המשפטי המופנה כלפי מפעל ההתיישבות ויישובם של שטחים המצויים מעבר לקו הירוק מתקיים לעיתים תוך התייחסות מוגבלת להיבטים הביטחוניים ולצרכיה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית, אף שאלה מהווים, בעיני תומכי ההתיישבות, חלק בלתי נפרד מן המציאות שבתוכה מתנהל הדיון.
בהקשר זה, צורכי הביטחון של המדינה שופכים אור על החשיבות, התכליות והמשמעויות המיוחסות להתיישבות בעיני המצדדים בה. צרכים אלו נשענים, בין היתר, על ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, על מאפייניהם של השחקנים הפועלים במסגרתו, על ההתפתחויות במרחב הגיאו-אסטרטגי הרחב יותר, על הנתונים הגיאוגרפיים הייחודיים של מדינת ישראל ועל שיקולים ביטחוניים נוספים.
מנקודת מבט זו, הניסיון ההיסטורי וחוויות העבר מוסיפים נדבך ריאליסטי מרכזי לדיון בהתיישבות. נדבך זה חורג מן הדיון המשפטי-הנורמטיבי גרידא ומבקש לבחון את הסוגיה לא רק באמצעות עקרונות משפטיים או שיפוטים ערכיים, אלא גם דרך בחינת השלכותיה הביטחוניות המעשיות של המדיניות בשטח.
בהתאם לאותה גישה, חלק מן הדינים והמסגרות הבינלאומיות אינם תמיד מעניקים מענה מספק למאפייניה הייחודיים של הזירה המזרח-תיכונית, הסכסוך המתמשך בין הצדדים במרחב האזורי ולמציאות הביטחונית שבה פועלת ישראל.
בהקשר זה, רבים מן התומכים במפעל ההתיישבות מפנים את מבטם אל ראשית שנות האלפיים, אל נסיגתה של ישראל מדרום לבנון ואל תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. מעבר למשמעות האידיאולוגית והפוליטית של מהלכים אלה, הם מצביעים על ההתפתחויות הביטחוניות שבאו בעקבותיהם.
במוקד ניצבת עלייתו של ארגון הטרור חמאס ברצועת עזה והתבססותו באזור עד להפיכתה של הרצועה למוקד צבאי עוין שממנו בוצעו לאורך השנים ירי רקטי, חדירות לשטח ישראל ופעולות טרור נוספות. במובן זה, אירועי 7 באוקטובר 2023 מהווים נקודת קיצון והמחשה חריפה במיוחד ליכולותיהם ולכוונותיהם של ארגוני הטרור ברצועה, ולסיכונים הטמונים בהותרת מרחב סמוך לגבול ישראל בשליטתם הבלעדית.
בחזית הצפונית, מלחמת לבנון השנייה, ירי הרקטות לעבר יישובי הצפון והמשך התעצמותו של חיזבאללה לאורך השנים נתפסים כחלק ממערך איומים דומה. לכך מצטרפים הדיווחים על תוכניות מבצעיות שיוחסו לכוח רדואן, אשר לפי פרסומים שונים כללו תרחישים של חדירה ליישובי הגבול בצפון, בדומה לפלישת מחבלי הנוח'בה ליישובי הדרום ב־7 באוקטובר.
מנקודת מבט זו, הקמתם של יישובים חדשים באזורי ספר ובסמוך לקווי החיכוך נתפסת בעיני גורמים שונים כנדבך נוסף בתפיסת הביטחון של ישראל. לשיטתם, נוכחות אזרחית קבועה במרחבים אלה מחזקת את האחיזה בשטח, מסייעת בהגנה על גבולות המדינה ומפחיתה את הסיכון להיווצרותם של חללים גיאוגרפיים וביטחוניים שאליהם עלולים לחדור גורמי טרור.
כל זאת נוסף על היותה של ההתיישבות מרכיב מרכזי בתפיסת עולם אידיאולוגית ולאומית רחבה יותר. תפיסה זו נשענת על הרעיון הציוני, על הקשר ההיסטורי והתרבותי שבין העם היהודי לארץ ישראל, ועל מסורות, אמונות ותפיסות זהות הרואות בהתיישבות חלק ממימוש זכותו ההיסטורית של העם היהודי במולדתו.
מנגד, תפיסות התומכות בצמצום ההתנחלויות ובהפחתת המשאבים המופנים לבנייה ולעידוד ההתיישבות בשטחים שנכבשו על ידי ישראל במלחמת ששת הימים מציגות תמונת מציאות שונה.
מנקודת מבטן, ולצד ההשלכות המשפטיות והדיפלומטיות הכרוכות במפעל ההתיישבות, הרחבת ההתיישבות מעבר לקו הירוק מהווה גורם התורם להמשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהחרפת המתחים בין הצדדים.
עוד נטען כי ההתיישבות מקשה על קידומו של הסדר מדיני עתידי, מצמצמת את היתכנותה של היפרדות טריטוריאלית בין ישראל לפלסטינים ועלולה לקבע לאורך זמן מציאות דו-לאומית אשר אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס של ישראל לשמר את אופייה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
במובן זה, גם אם להתיישבות עשויים להיות יתרונות ביטחוניים, היסטוריים או אידיאולוגיים בעיני תומכיה, מתנגדיה רואים בה מהלך הכרוך במחירים משמעותיים. לשיטתם, מדובר במדיניות העלולה לפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל, להעמיק את בידודה בזירה הדיפלומטית, ליצור חיכוך מתמשך עם האוכלוסייה הפלסטינית ולהקשות על מציאת פתרון ארוך טווח לסכסוך. לפיכך, בעיניהם, ההתיישבות עשויה להוות לא רק נכס אסטרטגי פוטנציאלי אלא גם מקור לסיכונים מדיניים, חברתיים וביטחוניים שיש להביאם בחשבון.
מפעל ההתיישבות: ההיבט הדיפלומטי
המסגרת המשפטית הסובבת את מפעל ההתיישבות אינה מתקיימת במנותק מן הזירה המדינית והדיפלומטית. למחלוקת סביב חוקיות ההתנחלויות יש השלכות מעשיות על יחסיה של ישראל עם מדינות, מוסדות בינלאומיים וארגונים שונים ברחבי העולם, והיא מהווה זה שנים מוקד למחלוקת בזירה הבינלאומית.
להיבטים אלו עשויות להיות השלכות ממשיות גם על אזרחי ישראל, בין היתר באמצעות יוזמות מדיניות, צעדי חרם וסנקציות, מגבלות כלכליות, וכן ניסיונות לקדם בידוד מדיני או לפגוע בלגיטימציה הבינלאומית של ישראל.
ההתיישבות מעבר לקו הירוק נתפסת בעיני מדינות רבות, ובפרט בקרב מדינות באירופה ומוסדות האיחוד האירופי, כסוגיה בעלת משמעות משפטית ומדינית רחבה. כך למשל, ביום 10 באפריל 2026 פרסם שירות החוץ של האיחוד האירופי הודעה רשמית שבה גינה את החלטת ישראל להקים יותר מ־30 התנחלויות חדשות ביהודה ושומרון.
האיחוד קבע כי מדובר במהלך "בלתי חוקי לפי המשפט הבינלאומי", הפנה במפורש לחוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק מ־19 ביולי 2024, וקרא לישראל לבטל את ההחלטה ולעמוד במחויבויותיה לפי המשפט הבינלאומי.
מעבר לכך, מפעל ההתיישבות מהווה זה שנים אחד ממוקדי המחלוקת המרכזיים ביחסי ישראל-ארצות הברית. אף שהתמיכה האמריקאית בישראל נותרה איתנה במישורים רבים, סוגיית ההתנחלויות ממשיכה לעורר ביקורת בקרב גורמים שונים במפלגה הדמוקרטית, בארגוני חברה אזרחית ובחלקים מן השיח הציבורי בארצות הברית, ולעיתים משמשת נקודת חיכוך ביחסים בין המדינות.
הדיון הבינלאומי בהתיישבות בשנים האחרונות אינו מתקיים בחלל ריק כאשר ההתיישבות עשויה "לזכות" בתשומת לב שלילית בייחוד בהינתן הזרקור הבינלאומי אשר מופנה כנגד מדינת ישראל לאחר מס' שנות מלחמה רב-זירתית. במרכזה, לחימה עיקשת ונחושה בארגון הטרור חמאס ובארגוני טרור פלסטינים אחרים ברצועת עזה, כמו גם בשלוחותיהם בלבנון וביהודה ושומרון.
הפסקת האש אשר הוכרזה במסגרת תכנית 20 הנקודות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אמנם סיימה את המלחמה בתצורתה העצימה, אולם לא העלימה את הביקורת הבינלאומית על ישראל.
בהקשר הזה, בעוד הנוכחות של צה"ל ברצועת עזה עודנה קיימת והקרבות בשטח מול חמאס ופעיליו נמשכים בעצימות נמוכה יותר, הביקורת כנגד מדינת ישראל כמו גם קריאות לחרם ואף עידוד דה לגיטימציה כנגד המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון נותרו בעינם.
על רקע המערכה ברצועת עזה ולבד מפעילותם של ארגונים פרו-פלסטיניים ולרבות כאלו אשר משתייכים לתנועת BDS הקוראים לחרם ולסנקציות על מדינת ישראל, גופים אחרים אשר מוכרים על ידי הקהילה הבינלאומית העצימו את ביקורתם על ישראל ופעילותה באזורי עימות מול הפלסטינים.
מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל ניצבת ישראל במוקד תשומת הלב של מוסדות בינלאומיים, ממשלות, ארגוני זכויות אדם וכלי תקשורת ברחבי העולם. על רקע המלחמה החריפו ארגונים בינלאומיים מרכזיים את ביקורתם כלפי ישראל. Amnesty International טענה במהלך 2025 כי ישראל ממשיכה לקיים "מערכת של אפרטהייד" כלפי הפלסטינים, ובמקביל האשימה אותה בביצוע ג'נוסייד ברצועת עזה.
במהלך 2025–2026 המשיך Human Rights Watch לטעון כי ישראל מבצעת את הפשעים נגד האנושות של "אפרטהייד" ו"רדיפה" כלפי פלסטינים, טענה שאינה מוגבלת למלחמה בעזה בלבד. לצד זאת, על רקע המלחמה האשים הארגון את ישראל בביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בעזה, ובפרסומיו העלה גם טענות בדבר מעשי ג'נוסייד וטיהור אתני שבוצעו נגד האוכלוסייה הפלסטינית ברצועה.
ישראל דוחה טענות אלה מכל וכל. ממשלות ישראל לדורותיהן טענו כי ההשוואה לאפרטהייד מופרכת מבחינה היסטורית ומשפטית, וכי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך לאומי וביטחוני ולא מערכת של הפרדה גזעית.
ביחס למלחמה בעזה טוענת ישראל כי היא פועלת במסגרת זכותה להגנה עצמית נגד ארגוני טרור, וכי פעולותיה כפופות לדיני הלחימה ולביקורת משפטית פנימית. גורמים ישראליים ומומחים משפטיים שונים אף האשימו את חלק מארגוני זכויות האדם באימוץ מסקנות פוליטיות במסווה של ניתוח משפטי ובהתעלמות מהקשרי הביטחון והטרור שבהם פועלת ישראל.
במקביל, הרחיב Human Rights Watch את ביקורתו גם להתפתחויות ביהודה ושומרון. במאמר שפרסם בפברואר 2025 קשר הארגון בין ההסלמה בפעילות הצבאית הישראלית לבין התרחבות הבנייה בהתנחלויות, הריסות בתים פלסטיניים, הגבלות תנועה, אלימות מתנחלים ודיווחים על התעללות בעצורים פלסטינים. HRW טען כי "הדיכוי המחריף" ביהודה ושומרון הוא חלק ממה שהוא מגדיר כ"פשעי האפרטהייד והרדיפה" שמבצעת ישראל נגד הפלסטינים.
ישראל, מנגד, רואה בהתיישבות סוגיה מדינית, ביטחונית ומשפטית כאחד. לטענתה, הביקורת הבינלאומית נוטה להתמקד בפרשנות מסוימת של המשפט הבינלאומי, תוך התעלמות או הקטנת משקלם של שיקולי הביטחון, מעמדו הייחודי של השטח והזכויות ההיסטוריות שלה מכוח המנדט על ארץ ישראל.
בתוך מציאות זו ממשיך מפעל ההתיישבות להתפתח. לכן הוויכוח על ההתנחלויות אינו מתנהל כיום רק במונחים של גבולות לאומיים, צרכי ביטחון או פרשנות משפטית של אמנת ז'נבה, אלא גם על רקע משבר רחב יותר של לגיטימציה בינלאומית.
בעוד ישראל ותומכיה מציגים את ההתיישבות כביטוי לזכויות היסטוריות, ביטחוניות ולאומיות, חלק ניכר מן השחקנים הבינלאומיים רואים בה נדבך נוסף במערכת היחסים שבין ישראל לפלסטינים, אותה הם מבקרים כיום בחריפות גוברת.
חילוקי הדעות סביב חוקיותו של מפעל ההתיישבות מעבר לקו הירוק, והפער בין הפרשנויות השונות הניתנות לדין הבינלאומי – החל מעמדתו של בית הדין הבינלאומי לצדק וכלה בעמדתה של ישראל ובגישותיהם של משפטנים החולקים על הפרשנות המקובלת – מעצימים את חשיבותה של הסביבה המדינית והדיפלומטית שבה מתקיים הדיון.
אף שקיימת עמדה דומיננטית במוסדות המשפט הבינלאומי ביחס לחוקיות ההתנחלויות, עצם קיומן של פרשנויות משפטיות מתחרות מעניק משקל רב יותר לגורמים חוץ-משפטיים בעיצוב האופן שבו ההתיישבות נתפסת ומוערכת בזירה הבינלאומית.
במובן זה, שאלת ההתיישבות חורגת מגבולותיו של הדיון המשפטי הצר. אף שהמחלוקת מנוסחת במונחים של משפט בינלאומי, היא מתנהלת בפועל בתוך מרחב רחב יותר של יחסים בינלאומיים, מאבקי נרטיב ועיצוב דעת קהל.
במקרה שבו קיימות פרשנויות מתחרות לאותם מקורות משפטיים, חשיבותם של הגורמים המעצבים את השיח – מדינות, מוסדות בינלאומיים, ארגוני זכויות אדם, תקשורת וגופי הסברה – נעשית משמעותית במיוחד. במציאות זו, השאלה כיצד נתפסת ההתיישבות בזירה הבינלאומית עשויה להיות בעלת השפעה לא פחותה מן השאלה כיצד היא מפורשת מבחינה משפטית.
מקורות לקריאה נוספת:
Amnesty International, Pull the Plug on the Political Economy Enabling Israel's Crimes: What States and Companies Must Do to Stop Fueling Israel's Genocide, Apartheid and Unlawful Occupation (18 September 2025).
Human Rights Watch, World Report 2026: Israel and Palestine (January 2026).
Human Rights Watch, Israel Imports Gaza Abuses to West Bank (26 February 2025).