הצעת חוק נציב תלונות הציבור על שופטים (תיקון מס' 6), התשפ"ה-2025 נועדה לתת מענה לקשיים קיימים במנגנון המינוי של נציב תלונות השופטים בזמנים של התדרדרות ביחסים בין הממשלה לבית המשפט העליון.
התומכים של התיקון המוצע מבססים את טיעונם על נדבכים ענייניים (לפחות בחלקם) אשר שואבים מהניסיון לתת מענה לפוטנציאל של ניגוד עניינים שייתכן ודבק בחלק מהגורמים שלוקחים כיום חלק בהליך המינוי.
לצד זאת המנגנון החדש אינו חף מקשיים אשר מועלים על ידי המקטרגים של ההצעה, שמעלים חשש מפני הפיכתו של מוסד הנציבות למכשיר כנגד הרשות השופטת, עד לכדי פגיעה בעצמאותה של הרשות השופטת.
בסופו של יום ועל רקע נסיבות שבהן כיסא הנציב נותר ריק למשך למעלה מתשעה חודשים, עולה שאלה אם פתרון חלופי אפשרי בטווח הנראה לעין כאשר בחלוף הזמן המפסידים העיקריים מהמצב הם האזרחים.
צמצום הזיקה בין השופטים לבין נציב תלונות השופטים
התיקון לחוק נועד להתמודד עם קושי מרכזי במנגנון הקיים למינויו של נציב תלונות הציבור על שופטים שנובע מהמעורבות של הרשות השופטת בהליך על אף שהנציב אמור לברר תלונות אשר מוגשות כנגד שופטים אשר משתייכים אליה.
סיטואציה זו מזכירה מצב שבו הנילון (מי שהוגשה נגדו תלונה) או הנציג של הרשות שאליה משתייך הנילון משפיעים על זהות האדם אשר יהיה אמון על בירור התלונה.
לאור האמור, המעורבות הישירה של שופטי בית המשפט העליון בהליך מעלה חשש מפני ניגוד עניינים בהליך המינוי של הנציב ופגיעה במנגנון לבירור תלונות שמוגשות כנגד שופטים, אשר עשויים לערער את עצם תכליתו של מוסד הנציבות.
העתקה של המנגנון הנוכחי לזירה הפוליטית עשויה להתאפיין בקווי דמיון (ולו במעט) למצב שבו נבחרי ציבור מוסמכים לקחת חלק במינוי שופטים לבית משפט העליון על אף שהם אלו שעומדים תחת שבט הביקורת השיפוטית אשר מתבצעת על ידי בג"ץ.
דברים אלו נכתבים בהינתן שנציבות תלונות הציבור על שופטים הינה המוסד המרכזי אשר אחראי על פיקוח אחר התנהגותם של שופטים במסגרת תפקידם, בעוד שהנציב שעומד בראש הנציבות הינו הגורם אשר אחראי על בירור התלונה.
החשש מתחזק ביתר שאת בשים לב לזכות הווטו שקיימת הלכה למעשה לנשיא בית המשפט העליון על זהותם של המועמדים המוצעים, שלב במינוי אשר נכון להיום דורש את הסכמתו.
משכך, ביטול זכות הווטו הן של נשיא בית המשפט העליון והן של שר המשפטים וצמצום נציגותה של הרשות השופטת בוועדה לבחירת הנציב עשויים לתת מענה לקושי הקיים.
חשש מפוליטיזציה במוסד נציבות תלונות הציבור על שופטים
לצד מענה אפשרי לכשלים שעשויים להתקיים בהליך המינוי הקיים, המנגנון המוצע בהצעת חוק נציב תלונות הציבור על שופטים (תיקון מס' 6), התשפ"ה-2025 אינו חף מקשיים.
ביקורת מרכזית שעולה בהקשר של התיקון לחוק מתמקדת בטענה לפוליטיזציה במוסד נציבות תלונות הציבור על שופטים בעקבות המנגנון המוצע למינוי הנציב.
ביטול זכות הווטו של נשיא בית המשפט העליון בהצעה של מועמדים למשרת הנציב והרכבה החדש של הוועדה לבחירת הנציב עשויים לחזק את כוחם של נבחרי הציבור בממשלה בהליך המינוי.
בסיטואציה שכזו, יכולתם של פוליטיקאים להשפיע על זהותו של האדם שייבחר למשרת הנציב מעלה חשש מפני הפיכתו של מוסד הנציבות למכשיר בידי הממשלה כנגד הרשות השופטת.
דברים אלו מקבלים דגש בהינתן תכלית פעילותו של בג"ץ בתור הגוף האמון על הביקורת השיפוטית מול הרשות המבצעת והמחוקקת, והחשיבות שבשמירה על אי תלותה ועצמאותה של המערכת המשפטית לצורך ביצוע תפקידה.
בהקשר זה, סעיף 19 לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב-2002 מסמיך את הנציב לברר תלונות על כל שופט "בענין הנוגע להתנהגותו במסגרת מילוי תפקידו כשופט", ובכל דרך שימצא לנכון (ללא כפיפות בסדרי דין או בדיני ראיות).
במסגרת סמכויותיו נציב תלונות השופטים אף רשאי להמליץ לוועדה לבחירת שופטים לסיים כהונה של שופט על בסיס ממצאיו, וסירובה של הוועדה לקבל את המלצתו נדרש להיות מלווה בנימוק להחלטתה.
החשש מפני שימוש פוליטי במוסד הנציבות מתחזק בייחוד נוכח הנסיבות הקיימות אשר מתאפיינות במתיחות וחילוקי דעות בין הממשלה לבית המשפט העליון אשר עולות לכדי משבר חוקתי של ממש בין הרשויות המרכזיות במדינה.
איוש כיסא הנציב ממניעים לא ענייניים עשוי להצר את פעילותה של הרשות השופטת בבואה לבחון את התנהלותם והחלטותיהם של נבחרי הציבור, וכך לערער מנגנון מרכזי במערכת האיזונים והבלמים שחלה על הפוליטיקאים וחיונית לתפקוד תקין של משטר דמוקרטי.
התיקון לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים - פתרון לא מושלם בנסיבות לא אידיאליות
התיקון לחוק מגיע בנסיבות שבהן היחסים בין הרשות המבצעת לרשות השופטת ובין הממשלה לבית המשפט העליון ידעו ימים טובים יותר.
בהקשר זה, חילוקי דעות בין הצדדים והיעדר הסכמות באשר לזהות האדם המתאים לאייש את כיסא נציב תלונות הציבור על שופטים (כמו גם במגוון נושאים אחרים) מביא למצב שבו כמעט תשעה חודשים מאז תום כהונתו של הנציב הקודם וכיסא הנציב נותר ריק ובלתי מאוייש.
סיטואציה זו שבה המוסד המרכזי שאמון על פיקוח וביקורת אחר התנהגותם של שופטים נעדר נציב מכהן לתקופה ממושכת פוגעת לבסוף בציבור האזרחים אשר מקבל את השירותים המשפטיים מבתי המשפט.
לצד זאת, הפגיעה האפשרית במוסד הנציבות בעקבות הסיטואציה הקיימת עשויה להזיק גם למושאי הביקורת עצמם, הלוא הם השופטים והרשות השופטת בכללותה, בתור גוף אשר מעמדו תלוי בלגיטימציה ציבורית וככזה גם שואף לספק את שירותיו באופן מיטבי עבור ציבור האזרחים.
בהינתן האמור, התיקון המוצע לחוק מציג פתרון לפגמים אפשריים בסיטואציה הנוכחית אשר מתבטאים הן בהיעדרו של נציב מכהן שיעמוד בראש הנציבות והן בפגמים אפשריים בהליך המינוי של הנציב כפי שנעשה היום.
ביטול זכות הווטו של שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון עשויים לתת מענה לבעיה הראשונה, בעוד שצמצום נציגותה של הרשות השופטת בוועדה לבחירת הנציב עשוי לתת מענה לבעיה השניה.
על אף האמור ובשים לב לכך שהתיקון המוצע אינו חף מקשיים (אף לעמדתם של גורמים בקואליציה) ועומד בפני ביקורת מצדם של נבחרי הציבור בכנסת, מן הראוי יהיה להגיע לפתרון שזוכה לקונצנזוס רחב יותר משני עברי המתרס הפוליטי.
אולם, על רקע העמדות של חלק מהמבקרים אשר מצדדים בהידברות ישירה בין שר המשפטים לנשיא בית המשפט העליון, עולה השאלה אם בעת הזו ניתן להגיע למנגנון שיזכה בהסכמה רחבה יותר.
עוד נשאלת השאלה אם לשם כך על הציבור לשלם את המחיר של דחייה במינויו של נציב תלונות הציבור על שופטים לתקופת זמן לא ברורה, על כל ההשלכות שעשויות לנבוע כתוצאה מכך.
