דמוקרטיה (ביוונית – 'שלטון העם') מהווה ממשל שבו הריבונות נמצאת בידי העם, אשר מיישם את הכוח השלטוני במישרין או בעקיפין באמצעות נבחרי ציבור אשר משמשים כנציגיו במוסדות הממשל של המדינה.
בדמוקרטיה ניתן דגש למעורבות אזרחית בהחלטות שלטוניות, לצד שמירה על זכויות יסוד כדוגמת החירות, הקניין, הפרטיות ועוד, אשר עשויות להשתנות בהיקפן, מידתן ודרכי הסדרתן מדמוקרטיה אחת לאחרת.
דמוקרטיה בראי ההיסטוריה
דמוקרטיה ישירה בהתאם למודל של אתונה העתיקה
מודל מוכר לדמוקרטיה בתור תצורה של ממשל הינו הדמוקרטיה האתונאית אשר התקיימה ביוון העתיקה לפני אלפי שנים.
הדמוקרטיה באתונה העתיקה היוותה דמוקרטיה ישירה, אשר במסגרתה גברים מעל גיל 20 אשר זכו למעמד של אזרחים השתתפו במישרין בתהליך קבלת ההחלטות השלטוניות.
במסגרת זאת, הממשל אשר יושם באתונה התבסס על מוסדות שלטוניים בעלי סמכויות חקיקה, ביצוע וניהול אשר הגדול שבהם היה אסיפת העם, אשר היתה הגוף המחוקק.
דמוקרטיה ייצוגית ומודרנית
מודל הדמוקרטיה הישירה כפי שהתקיים ביוון העתיקה שונה ככלל מהדמוקרטיה הייצוגית אשר נהוגה כיום, אשר במסגרתה חקיקה, החלטות ביצועיות וניהולה השוטף של המדינה נעשים על ידי נציגי ציבור אשר נבחרים על ידי האזרחים.
בהקשר זה, אזרחים במדינה בוחרים נציגים אשר יאיישו את הרשות המחוקקת והרשות המבצעת במסגרת מערכת בחירות אשר נערכת אחת למס' שנים.
בפועל, סמכותם השלטונית של נבחרי הציבור מואצלת להם על ידי האזרחים אשר מהווים הריבון בדמוקרטיה הייצוגית, בדומה לדמוקרטיה הישירה.
דמוקרטיה ישירה אמנם מאפשרת השתתפות של האזרחים בקבלת ההחלטות השלטוניות, אולם דמוקרטיה ייצוגית נדמה שמתאימה יותר לחברות גדולות הקיימות היום במסגרת של מדינה.
קהילות פוליטיות מודרניות מנהלות את מוסדותיהן השלטוניים באמצעות מס' מצומצם של נציגים אשר נבחרים על ידי האוכלוסייה לצורך השתתפות שלטונית, ובהליכים בחירה המשתנים ממדינה למדינה, ובשונה מערי המדינה אשר התקיימו בעבר.
על אף האמור, דמוקרטיה ייצוגית אינה חפה מקשיים אשר עשויים לנבוע בין היתר כתוצאה ממעורבות אזרחית מצומצמת יותר בתהליכים שלטוניים, אבדן של שליטה אזרחית ישירה על הנעשה בזירה הפוליטית והעמקת הפערים בין הריבון לבין הגורמים המחזיקים בפועל את הסמכויות השלטוניות.
היבט זה עלול בתורו לייצר אתגרים שונים עבור הדמוקרטיה בתצורתה הנוכחית, כדוגמת פגיעה בייצוגיות של הריבון, כמו גם מערך השיקולים אשר נלקחים בחשבון על ידי נבחרי הציבור בעת קבלה של החלטות שלטוניות, ועוד.
ממשלים ואידאולוגיות בדמוקרטיה
דמוקרטיה כשיטת משטרית בה הריבונות נתונה בידי ציבור האזרחים נפוצה ברחבי העולם, על אף נסיגה שחלה בשנים האחרונות.
משטר פוליטי דמוקרטי הינו דומיננטי במאה העשרים ואחת, ובייחוד בקרב המדינות המתועשות אשר מחזיקות בבכורה כלכלית, תעשייתית וטכנולוגית.
דמוקרטיה עשויה לבוא לידי ביטוי באמצעות תצורות ממשל שונות, אשר מחד חולקות מאפיינים משותפים ומאידך מתייחדות בהיבטים שונים אשר יש בהם בכדי להשליך על התנהלותם של מוסדות ציבור ומדינה, זכויות האדם והדינמיקה בין האזרחים לשלטון.
לבד מהחלוקה בין דמוקרטיה ישירה לדמוקרטיה ייצוגית, ישנם סיווגים נוספים בתוך אותה משפחה משטרית אשר מתבססים על מבני ממשל, אידאולוגיות ותפיסות עולם.
משטרים כאמור נבדלים אחד מהשני באופנים שבהם פועלים מבנים דמוקרטים מרכזיים במסגרתם, כדוגמת מערכות הבחירות או תהליכי קבלת ההחלטות ברשויות המדינה, כמו גם במעמדו של הריבון במדינה וזכויות האדם הנתונות לטובתו, ועוד.
דמוקרטיה פרלמנטרית
דמוקרטיה פרלמנטרית כדוגמת זו החלה בישראל מסדירה ממשל אשר במסגרתו הכוח הביצועי תנון בידי הממשלה אשר פועלת כרשות המבצעת במדינה, שלרוב כפופה לאמונה של הרשות המחוקקת.
המחוקקים בפרלמנט מפקחים אחר פעילותה של הרשות המבצעת אשר בראשה עומדת הממשלה באמצעות הסמכויות של הרשות המחוקקת, הכלים אשר עומדים לרשותה של האופוזיציה, פעילותם של גופים פרלמנטריים, ועוד.
ככלל, חברי הממשלה נוכחים ופעילים ברשות המחוקקת במסגרת הקואליציה, וזאת להבדיל ממשטר נשיאותי כדוגמת זה הקיים בארה"ב אשר מיישם הפרדה בין הרשויות והפרטים החברים בהן.
בדמוקרטיה פרלמנטרית, הקואליציה אוחזת בסמכויות חקיקה, כאשר מידת כוחה הפרלמנטרי עשוי להשתנות ממשטר אחד לאחר, כל זאת כתלות, בין היתר, בתצורה של הפרלמנט, הנורמות המשפטיות אשר מסדירות את פעילותו, ועוד.
חוזקה המזוהה עם משטר פרלמנטרי מתבטאת ביעילות שלטונית אשר מושגת בעקבות הסנכרון הקיים בין פעילות ביצועית לבין פעילות חקיקתית.
האמור מתאפשר בעקבות החפיפה הקיימת בין כוח האדם הנתון למרות הממשלה ברשות המבצעת לבין זה הנתון למרות הקואליציה בפרלמנט.
מנגד, חסרון מרכזי בדמוקרטיה פרלמנטרית בא לידי ביטוי בהכרח לשיתופי פעולה בין-מפלגתיים ובקרב נבחרי ציבור שונים לשם העברה של חקיקה או מדיניות ביצועית.
בדמוקרטיה פרלמנטרית עשויים להיווצר נסיבות שבהן שיקולים פוליטיים וסדרי עדיפויות מגזריים יקבלו חשיבות יתרה ולבוא לעיתים על חשבון טובת החברה בכללותה.
חילוקי דעות או ניגודי אינטרסים עלולים להיתרגם לכדי קיפאון שלטוני, סחיטה פוליטית או דילים אשר מהווים לעיתים מניע להחלטות בעלות השלכות חקיקתיות וביצועיות.
פוטנציאל שכזה עשוי להשתנות כתלות בהרכב הקואליציה והממשלה, ולהתחזק בייחוד במקרים שבהם הן הקואליציה והן הממשלה מתבססות על מערך מגוון ופלורליסטי של מפלגות ונבחרי ציבור.
סיטואציות מעין אלו עלולות אף להעמיד בסכנה את הרציפות השלטונית, כאשר לא אחת היעדר הסכמות בתוך הקואליציה מוביל לפיזור הפרלמנט ולבחירות מוקדמות.
דמוקרטיה נשיאותית
בשונה מדמוקרטיה פרלמנטרית בה הממשלה מהווה הרשות המבצעת, בדמוקרטיה נשיאותית הנשיא עומד בראש הזרוע הביצועית ואוחז בסמכויות ביצועיות נרחבות.
הנשיא נבחר על ידי הציבור בנפרד מחברי הפרלמנט, בשונה מדמוקרטיה פרלמנטרית כדוגמת זו הנהוגה בישראל בה נבחרות רשימות אשר מתוכן גם ממונה ראש הממשלה.
דמוקרטיה נשיאותית מציגה הפרדה נוקשה יחסית בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת, אשר במסגרתה נושאי המשרה אשר אמונים על קביעה של מדיניות וניהולה של הקהילה הפוליטית ברשות המבצעת אינם חברים בפרלמנט, ולהפך.
בהינתן האמור, הרשות המבצעת אינה מעורבות לרוב במישרין בהליכי החקיקה, על אף שיש ביכולתה להשפיע על התהליך ובכלל זאת על הכשרתם של חוקים.
בכל הנוגע ליחסים בין הרשויות, דמוקרטיה נשיאותית מתאפיינת לעיתים במידה רבה יותר של עצמאות עבור הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.
בהקשר זה, בדמוקרטיה נשיאותית הנשיא ככלל אינו חב באמון הפרלמנט ונבחר לתפקידו במישרין על ידי ציבור האזרחים במסגרת הבחירות הכלליות בהם לוקח חלק הריבון.
מהעבר האחר, ישנן דמוקרטיות נשיאותיות שבהן הנשיא אינו אוחז בכוח ובסמכות לפז את הפרלמנט, להבדיל מסמכויות הנתונות בידי הממשלה בדמוקרטיה פרלמנטרית.
לצד האמור, מצבים אלו אינם סטטיים או מוחלטים.
ישנן דמוקרטיות נשיאותיות כדוגמת ארה"ב אשר במסגרתן הפרלמנט רשאי להדיח את הנשיא בהתאם לנורמות החלות במשטר, על אף כי פרקטיקה זו אינה מתבצעת לעיתים קרובות וכפופה למגבלות אשר עניינם בין היתר בהשגה של הרוב הדרוש לצורך כך בבית המחוקקים.
מנגד, ישנם משטרים דמוקרטיים בעלי אלמנטים נשיאותיים כדוגמת הדמוקרטיה הנשיאותית למחצה אשר חלה בצרפת שבמסגרתם הנשיא רשאי לפזר את הפרלמנט, הכל בהתאם לחוק ולדין החל במדינה.
דמוקרטיה נשיאותית נהנית לעיתים ממערכת של איזונים ובלמים חזקה יותר בהשוואה לדמוקרטיה פרלמנטרית, בהינתן מגבלות קונקרטיות שכל רשות נבחרת רשאית להחיל על הרשות הנבחרת האחרת.
בהקשר זה, ההפרדה בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת מפחיתה את יכולת ההשפעה של האחרונה על הליכי חקיקה, בהינתן שחבריה אינם מכהנים במקביל בפרלמנט.
לצד זאת, דמוקרטיה נשיאותית מתאפיינת ככלל ברשות מבצעת בעלת מבנה ריכוזי יחסית למקבילתה בדמוקרטיה פרלמנטרית, כאשר מוסד הנשיאות אוחז במערך נרחב של סמכויות אשר מקל עליו להוציא אל הפועל את מדיניותו הביצועית.
מנגד, קיפאון פוליטי עשוי להתרחש בדמוקרטיה נשיאותית בדומה לדמוקרטיה פרלמנטרית, במקרים שונים ובהם כאשר הפרלמנט אינו מעביר חקיקה הדרושה לצרכי מדיניות ביצועית של הנשיא.
דמוקרטיה ליברלית
דמוקרטיה ליברלית מתבססת על הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים במטרה למנוע צבירה של כוח בלתי מוגבל על ידי רשות מבין רשויות הממשל.
מערכת הסמכויות והמגבלות אשר חלה על זרועות הממשל נועדה להבטיח התנהלות שלטונית על פי שלטון החוק וכך גם להבטיח את זכויות הפרט של האזרחים.
דמוקרטיה אשר מתבססת על תפיסה ליברלית עשויה להציב מגבלות בדרכם של נבחרי הציבור לבצע את עבודתם המקצועית.
אתגרים יכולים להיווצר בדרך לקידום רפורמות, הסדרה של מדיניות או הכשרה של חקיקה על רקע התלות הקיימת בין שלושת הרשויות המרכזיות, ובהינתן מגבלות חוקתיות משמעותיות אשר קיימות על פעילותן של הרשויות הנבחרות.
קשיים כאמור עלולים להחריף בדמוקרטיה ליברלית המהווה גם דמוקרטיה פרלמנטרית, אשר מתבססת בנוסף על שיתופי פעולה ותלות גומלין בין מפלגות בקואליציה.
סכנה נוספת עמה מתמודדות דמוקרטיות ליברליות מתבטאת באתגרים המונחים לפתחם של משטרים אלו מפני כוחות פוליטיים אשר מתנגדים לעקרונות יסוד של המשטר הדמוקרטי, או לעקרונות ליברליים אשר מאפיינים אותם.
זרועות הממשל נדרשות לעיתים לתת מענה לסיטואציות אשר עשויות להעמיד את עצם המשטר בסכנה או לערער על מוסכמות יסוד בקהילה הפוליטית.
כל זאת, באמצעות כפיפותו של הממשל למסגרת החוקתית ולשימוש בכלים כשרים אשר לעיתים הינם מצומצמים ואינם אידיאליים לאור המגבלות החלות על פעילותם של מוסדות ציבור ומדינה.
דמוקרטיה לא ליברלית
בדומה לדמוקרטיה ליברלית, גם דמוקרטיה לא ליברלית מקיימת מערכת בחירות אחת למס' שנים לצורך איוש התפקידים במערכת הפוליטית, אשר על בסיסה מתבצעים חילופי כוח אדם בזרועות הממשל הנבחרות במדינה.
יחד עם זאת, בדמוקרטיה לא ליברלית הפרדת הרשויות ומערכת האיזונים והבלמים אשר חלה על זרועות השלטון עשויה שלא להיות אפקטיבית באותה מידה כמו בדמוקרטיה ליברלית.
מאפיינים אלו יכולים להשליך בתורם על הפריצה של מגבלות הכוח השלטוני, ולהוביל לצבירה של סמכויות רבות בידי רשות אחת מבין השלושה, כאשר לרוב החשודה מביניהן הינה הרשות המבצעת.
היבטים כאמור עשויים לעודד יציבות שלטונית, כמו גם יעילות שלטונית אשר תתבטא בקבלת החלטות ומתן מענה מהיר לאתגרים עמם מתמודדת המדינה, בשל מגבלות מצומצמות יותר אשר חלות על קבלת החלטות ביצועיות בנסיבות אלו.
מנגד, במצבים שכאלו קיים חשש שמא רשות אחת תשפיע על פעילותן של הרשויות האחרות ותתנהל דה פקטו ללא בקרה, פיקוח או מגבלות שמקורן בסמכויות של מוסדות אחרים במדינה או כאלון שמקורם במערכת הנורמות המשפטיות של מדינה.
משכך, דמוקרטיה לא ליברלית עשויה להעמיד בסכנה את עקרון שלטון החוק ולהגביל את פעילותן של רשויות שלטון, אשר באותן הנסיבות יכסו בצלה של אותה הרשות אשר תצליח לצבור כוח רב שיאיין במידת מה סמכויות של זרועות אחרות בממשל.
בסיטואציה שכזו עלולות לחול מגבלות על זכויות הפרט וזכויות האדם של האזרחים, כאשר חירויות כדוגמת חופש הביטוי וחופש ההפגנה עשויות להיפגע בשל פעילותה של הרשות הדומיננטיות.
כל זאת, על רקע היחלשותם של מנגנונים אשר מטרתם להבטיח ממשל תקין ואת שלטון החוק, כדוגמת ביקורת שיפוטית, פיקוח אופוזיציוני, סיקורים חדשותיים, אירועי מחאה, ועוד.
הדמוקרטיה הישראלית
מדינת ישראל מאמצת מודל של דמוקרטיה ייצוגית ופרלמנטרית אשר במסגרתה הממשלה היא הרשות המבצעת על פי חוק-יסוד: הממשלה, וחבריה מכהנים לרוב בכנסת שהיא הרשות המחוקקת.
תצורה משטרית זו מעניקה כוח חקיקתי רב לממשלה, בהינתן החפיפה הקיימת בכוח האדם בין הרשות המבצעת לבין הקואליציה אשר מחזיקה ככלל במרבית המושבים בפרלמנט.
סיטואציה כאמור מציבה את הרשות המבצעת בתור כוח דומיננטי ברשות המחוקקת ומסייעת לממשלה להעביר חוקים, בהינתן הרוב הפרלמנטרי אשר לרוב קיים בידי הקואליציה בבית המחוקקים.
בחירות לכנסת
בישראל, רה"מ אשר עומד בראש הרשות המבצעת אינו נבחר על ידי הציבור אלא מתמנה לתפקידו בהצבעה בכנסת ומשתייך לרוב למפלגה הגדולה ביותר מבין המפלגות החברות ברשות המחוקקת הישראלית (להוציא חריגים) או לקואליציה.
בהקשר זה, מערכת הבחירות לכנסת בישראל מסדירה את בחירתן של רשימות, להבדיל מבחירה של מועמדים אינדיבידואלים כפי שקיים למשל בארה"ב.
תוצאות הבחירות מסדירות את מספר המושבים אשר מוקצה לכל רשימה ברשות המחוקקת ומעצבות לפיכך את ההרכב המפלגתי בכנסת.
לאחר היוודע תוצאות הבחירות נשיא המדינה מטיל על אחד מחברי הכנסת את מלאכת הרכבת הממשלה. הח"כ הנבחר משתייך לרוב למפלגה הגדולה בכנסת ומהווה את חבר הכנסת בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להרכיב ממשלה.
בהמשך לכך וככל ועלה בידו של הח"כ להרכיב ממשלה, הממשלה מוצגת בפני הכנסת אשר מחליטה אם לאשר את הממשלה ולהצביע בעדה או אם לא.
הפרדת רשויות בישראל
בישראל פועלות שלושת הרשויות הנהוגות בדמוקרטיה: (1) הרשות המבצעת, הממשלה; (2) הרשות המחוקקת, הכנסת; (3) הרשות השופטת, אשר בראשה עומד בית המשפט העליון.
הפרדת הרשויות בדמוקרטיה הישראלית נוקשה פחות מדמוקרטיה ליברלית נשיאותית כדוגמת ארה"ב, בהינתן החפיפה החלקית הקיימת בין חברי הקואליציה אשר פועלת בכנסת לבין חברי הממשלה המהווה את הרשות המבצעת.
מנגד, בעשרות השנים האחרונות בית המשפט העליון מאמץ ככלל גישה אקטיביסטית יחסית, אשר מתאפיינת בבחינה מוגברת המתמקדת בחוקתיות של הליכי חקיקה, כמו גם החלטות אשר מתקבלות על ידי הממשלה ורשויות המנהל.
הערכאה השיפוטית הגבוהה בישראל שמה דגש ככלל על זכויות אדם ואכיפה של מגבלות מנהליות על רשויות המנהל ובהן הממשלה, אשר נוצרו בעיקרן בפסיקה.
מעורבות שכזו נעשית בין היתר בפסיקותיו של בית המשפט העליון בכובעו הנוסף כבית משפט גבוה לצדק, כחלק מפעולת הביקורת השיפוטית בה נוקט בג"ץ במסגרת עתירות אשר מוגשות לפתחו.
אתגרים בפני הדמוקרטיה הישראלית
הדמוקרטיה בישראל מתמודדת עם אתגרים אשר נובעים כתוצאה מאופיו של המשטר והנסיבות השוררות במרחב האזורי.
ראשית, היעדר הפרדת רשויות נוקשה אשר מסדירה מרחב סמכויות ברור ונפרד לכל רשות מרשויות המשטר עשוי לייצר קשיים משטריים ולהעלות שאלות הנוגעות לחוקתיות של החלטות, פעולות ומעשים ביוזמה של כל רשות והלגיטימציה העומדת בבסיסם.
למדינת ישראל אין חוקה כתובה, נוקשה ומוסכמת אשר זוכה לקונצנזוס רחב בקרב החברה ומסדירה את מרחבי הסמכות של שלושת הרשויות.
הכנסת בכובעה כרשות המכוננת אינה כפופה למגבלות מהותיות בבואה לכונן חוקי יסוד חדשים או לתקן חוקי יסוד קיימים.
מנגד, בפני שופטי בית המשפט העליון אין מגבלות הנאכפות על ידי מוסד חיצוני או מסגרת לפעולה אשר מקורה בנורמות שאינן נתונות לבחינתו.
כל זאת, בבואם של השופטים לבצע ביקורת שיפוטית או לצקת פרשנות לחוקי היסוד אשר כוננו על ידי הרשות המכוננת, גם אם אין הדבר זוכה לתמיכה או לגיטימציה של הריבון, אשר בו או בנבחריו השופטים ככלל אינם תלויים לשם המשך כהונתם.
אופייה של הפרדת הרשויות בישראל, כמו גם היעדר נורמות במעמד עליון ועצמאי אשר מסדירות את פעילותן, מקבלים דגש בייחוד בזמנים אשר מתאפיינים בקיטוב בין חלקי האוכלוסייה הישראלית וירידה ברמת האמון של הציבור בזרועות הממשל.
שנית, המצב הביטחוני אשר קיים באזורנו מחייב לעיתים את הממשל בישראל על זרועותיו להפעיל אמצעים אשר ככלל עשויים להגביל את זכויות הפרט.
חוקים כדוגמת חוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב-2002, המצב המשפטי אשר שורר בשטחי איו"ש ומזרח ירושלים ומיעוט ערבי-ישראלי אשר מחזיק בשורשים פלסטיניים החורגים מעבר לגבולות המדינה מייצגים רק חלק מהמורכבות המאפיינת את הדמוקרטיה הישראלית.
הצורך ליישם מענה לאתגרים הביטחוניים אשר מותאם לדי אן איי של המשטר משקף את הקושי הקיים בפני הדמוקרטיה הישראלית, אשר נע בין השאיפה ליישם אידיאלים דמוקרטיים-ליברליים לבין ההכרח לנקוט באמצעים הדרושים לצורך התגוננותה של המדינה מפני הסכנות שאורבות לה.
שלישית, מדינת ישראל מייצגת תצורה מיוחדת של דמוקרטיה ליברלית אשר ניחנת בחדירה מוגבלת של הדת למרחב הציבורי ולמוסדות ציבור ומדינה.
היבט זה בא לידי ביטוי בין היתר במוסד הנישואים ובמוסד הגירושים בישראל, המעמד של יום השבת במדינה, הסטטוס קוו בין החברה החרדית למדינה, ועוד.
סוגיות אלו ואחרות משקפות את התפקיד המיוחד הקיים לדת בדמוקרטיה הישראלית, וכל זאת להבדיל מדמוקרטיות ליברליות אחרות אשר חלקן פועלות על פי מודלים אשר מפרידים ככלל בין דת למדינה.
הרכבה הדמוגרפי של החברה הישראלית והתנאים ההיסטוריים אשר שררו בימי ההקמה של המדינה, מגבשים, יחד עם היבטים נוספים, משטר אשר מחד מקדם את זכויות הפרט של האזרחים ומנגד מסדיר מגבלות על זכויות אלו מכוח שיקולים הלכתיים.