הרשות השופטת מהווה אחת מבין שלוש רשויות השלטון במדינת ישראל ובראשה עומד בית המשפט העליון, הערכאה המשפטית העליונה במערכת המשפטית.
פעילותה של הרשות השופטת מוסדרת במס' נורמות מרכזיות אשר משתייכות למדרגים שונים של חקיקה במדינה.
בהן ניתן למנות את חוק-יסוד: השפיטה של הרשות המכוננת, חקיקה רגילה של הכנסת כדוגמת חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 וחוק יסודות המשפט, התשמ"ו-1980, וחקיקת משנה של הממשלה.
נורמות אלו ואחרות מסדירות את המבנה של המערכת המשפטית, סדרי דין ופרוצדורות החלים בבתי המשפט.
מעבר לכך, מערך החקיקה בישראל מעגן את הפרדת הרשויות בין הרשות השופטת לרשויות הנבחרות, כמו גם את סמכויותיה של הרשות השופטת והתכליות אשר מנחות את פעילותה.
בנוסף, המערכת המשפטית מתנהלת בהתאם לפסיקותיו של בית המשפט העליון, אשר מוסיפות על מערך החקיקה הקיים, בין אם באמצעות פרשנות, מתן מענה לחסר בדין (לקונה), ועוד.
הערכאה המשפטית הגבוהה בישראל, בין אם בשבתה כבית משפט עליון לערעורים על החלטות של ערכאות נמוכות יותר ובין אם בשבתה כבית משפט גבוה לצדק, מעמיקה את מערך החקיקה הקיים ומפתחת פרוצדורות, כלים משפטיים, דוקטרינות ועוד.
כמו כן, לעיתים החוק והדין אשר מתעצבים בכותלי הרשויות הנבחרות והרשות השופטת שואבים ממסקנותיהן של ועדות ייעודיות אשר מוקמות לצרכי בחינתם של נושאים קונקרטיים אשר נוגעים למערכת המשפטית.
הרשות השופטת בראי חוק יסוד השפיטה
חוק-יסוד: השפיטה כונן על ידי הרשות המכוננת בשנת 1984 ומסדיר היבטים שונים בפעילותם של בתי המשפט בישראל.
בכלל זאת, חוק היסוד קובע הסדרים בקשר למבנה של המערכת המשפטית, עקרונות אשר חלים על פעילות השפיטה בישראל, דרכי הבחירה של שופטים, סמכויותיו של בית המשפט העליון, ועוד.
מעמדו המשפטי של חוק יסוד השפיטה הינו על-חוקי מעצם היותו משתייך למדרג נורמטיבי עליון של חקיקה, בדומה לחוקי יסוד אחרים.
ככזה, חוק יסוד השפיטה משליך על דרכי הפרשנות של חוקים המצויים במדרג נמוך יותר אשר עניינם בפעילותה של המערכת המשפטית.
מבנה המערכת המשפטית
סעיף 1 לחוק יסוד השפיטה מכיר במערכת משפטית אשר מתבססת על מערכת היררכית של בתי משפט, להם סמכויות שפיטה.
במסגרתם, חוק היסוד נוקב במפורש בבית המשפט העליון, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, וכן כל בית משפט אחר אשר נקבע ככזה על פי חוק.
חוק בתי המשפט מוסיף פרטים על הסמכות המהותית של כל ערכאה שיפוטית, ובכלל זאת סוג התביעות והעבירות אשר יידונו בפני כל בית משפט.
בנוסף לכך, סמכויות שפיטה נתונות גם לבתי דין ובהם בתי דין דתיים, וכל רשות אחרת בהתאם לקביעה בחוק.
עצמאות מערכת המשפט
סעיף 2 לחוק יסוד השפיטה מסדיר את עצמאותה של המערכת המשפטית ואי תלותה בגורמים חיצוניים בכל הנוגע לענייני שפיטה, ולמעט מפני מרותו של הדין עצמו.
סוגיה זו הינה בעלת חשיבות יתרה ומסייעת בווידוא מקצועיותה של המערכת המשפטית, כמו גם בהרחקה של שיקולים זרים ופוליטיזציה בהתנהלותם של השופטים.
ההפרדה בין הרשות השופטת לרשויות הנבחרות מהווה אחד מהנדבכים אשר מבדיל את משפחת המדינות הדמוקרטיות הליברליות ממשטרים סמכותניים.
במקרה של מדינות אשר מיישמות מערכות שלטון אוטוריטריות במסגרתן, חלוקת הסמכויות בין הרשויות עשויה להתערער, ולרוב בתי המשפט אינם עצמאיים בפעילותם.
מינוי שופטים
סוגיה בולטת נוספת אשר מקבלת התייחסות בחוק יסוד השפיטה עניינה בדרכי המינוי של שופטים לערכאות השיפוטיות השונות, ובכלל זאת לבית המשפט העליון.
בהתאם לסעיף 4 לחוק יסוד השפיטה, שופט ימונה על ידי נשיא המדינה בהתאם להחלטה של הועדה לבחירת שופטים.
חוק היסוד מסדיר את הרכבה של הוועדה לבחירת שופטים ובה תשעה חברים:
שלושה שופטים של בית המשפט העליון (אחד מהם – הנשיא), שני שרים (אחד מהם – שר המשפטים) ושני חברי כנסת.
בנוסף, החוק נוקב בשני נציגי ציבור אשר ייבחרו על ידי הכנסת, להבדיל משני נציגים מטעם לשכת עורכי הדין כפי שהוסדר בחוק יסוד השפיטה לפני התיקון שבוצע בחודש מרץ 2025.
הוראות משלימות לדרכי המינוי מוסדרות בחוק בתי המשפט, אשר קובע בסעיף 7 ובין היתר את הרוב הדרוש לאישור הצעה על מינוי של שופט:
רוב החברים אשר השתתפו בהצבעה, למעט מינוי שופט לבית המשפט העליון, שאז נדרש רוב של שבעה מבין חברי הועדה, ובכפוף לחריגים במקרה שמספר המשתתפים בהצבעה פחת מתשעה.
עקרון התקדים המחייב
סעיף 20 לחוק יסוד השפיטה מסדיר את עקרון התקדים המחייב בשיטת המשפט הישראלית, כפי שגם נהוג במשפט המקובל.
חוק היסוד מורה כי הלכה של ערכאה משפטית תנחה את הערכאות מתחתיה, ואילו הלכה של בית משפט עליון תחייב את כל בתי המשפט למעט בית המשפט העליון בעצמו.
בית המשפט העליון - ערכאת ערעור עליונה ובג"ץ
פרק ג' בחוק יסוד השפיטה מסדיר את פעילותם של בתי המשפט בישראל ובכלל זאת בית המשפט העליון, אשר פועל תחת שני כובעים שונים בהתאם לסעיף 15:
ערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות של בתי המשפט המחוזיים;
בית משפט גבוה לצדק (בג"ץ) אשר דן "בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינן בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר."
חוק יסוד השפיטה מוסיף ומפרט אודות הסמכויות של בג"ץ, ובהן הסמכות לתת צווי עשה וצווי לא תעשה לרשויות ואנשים הממלאים תפקידים ציבוריים, צווים לבתי משפט המורים לדון או להימנע מלדון בנושא מסוים, ועוד, והכל בהתאם לחוק יסוד השפיטה.
בפועל, בית המשפט הגבוה לצדק דן ככלל בעתירות אשר מתמקדות בהתנהלותם של נושאי משרות ברשויות השלטון והמנהל, וכל זאת תוך התמקדות בעצם החוקתיות של החלטותיהם והפעולות הנעשות על ידם.
היקף ההתערבות של בג"ץ בפעילותן של הרשויות הנבחרות והיעדר הסדרה מפורשת בחקיקה של סמכויות, דוקטרינות ופרקטיקות מהותיות בהן בית המשפט העליון עושה שימוש, מהווים פתח לביקורת כנגד המערכת המשפטית ולחיכוכים המתעוררים בין הרשויות.
היבטים כאמור אשר אינן זוכים להתייחסות מפורשת בחוק יסוד השפיטה התפתחו בחלקם או יובאו למערכת המשפטית המקומית במסגרת הפסיקה של הערכאה המשפטית הגבוהה בישראל.
לשם ההמחשה ניתן למנות ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד ופסילתם, היעזרות בכלים משפטיים כדוגמת עילת הסבירות לצרכי בחינה של החלטות מצד רשויות המנהל, דוקטרינות משפטיות כגון דוקטרינת השפיטות, תורת הפרשנות התכליתית המנחה את מערכת בתי המשפט, ועוד.
היבטים אלו, יחד עם עקרון התקדים המחייב, הופכים את המערכת המשפטית בכלל ואת בית המשפט העליון בפרט לשחקן מרכזי במסגרת בלימת כוחם של הרשות המבצעת ובית המחוקקים במדינה.
מנגד עולות טענות על פיהן מערך נרחב זה של סמכויות אשר בחלקו אינו מוסדר בחקיקה ולא הוכר רשמית על ידי נבחרי הציבור, חותר תחת יסודות הדמוקרטיה הישראלית, מעצם מעורבותם של גורמים מתמנים דה פקטו בהליכי חקיקה, מדיניות ממשלתית, החלטות ביצועיות ועוד.
כל זאת, אגב ביקורת בדבר פגיעה ביכולתם של נבחרי הציבור להפגין משילות, ערעור הריבונות ועקרון הרוב במדינה דמוקרטית, וטשטושה של הפרדת הרשויות אשר חיונית לשם מנהל דמוקרטי תקין.
שינויים בסמכויות בית המשפט העליון
בית המשפט העליון עבר תהפוכות במהלך השנים, בייחוד תחת הכובע של בג"ץ, אשר מכריע בעתירות המוגשות לפתחו בנוגע להתנהלות של רשויות המדינה ומוסדות ציבור.
השינויים עניינם במרחב הסמכויות של הערכאה השיפוטית העליונה במדינת ישראל, האמצעים המשפטיים אשר עומדים לרשותה, מעורבותה בפעילות של מוסדות ציבור ומנהל והשפעתה בפועל על התוצרים של נבחרי הציבור, הן בהיבט הביצועי והן בהיבט החקיקתי.
דוקטרינת השפיטות של בית המשפט העליון
דוקטרינת השפיטות אשר רווחת במערכת המשפטית במדינת ישראל מתבססת במידה רבה על פסיקתו של בג"ץ, ומזוהה עם נשיא בית המשפט העליון (תוארו דאז) לשעבר, אהרון ברק.
הערכאה השיפוטית העליונה בישראל התוותה בהחלטותיה מרחב בלתי מוגבל של שפיטות נורמטיבית, אשר עניינה בכך שכל פעולה מוכרת על ידי בית המשפט העליון בתור כזו אשר המשפט חל עליה.
כדברי הנשיא לשעבר ברק:
"אין פעולה, שהמשפט לא חל עליה. כל פעולה נתפסת בעולם המשפט… היותו של העניין "פוליטי מובהק" אינו יכול להסיר מאותו עניין את היותו גם "עניין משפטי". כל דבר הוא "עניין משפטי", במובן זה שהמשפט קובע לגביו עמדה, אם מותר הוא או אסור".(1)
בפסיקותיו במשך השנים ברק חידד את ההבחנה בין שפיטות נורמטיבית לבין שפיטות מוסדית, אשר עניינה של האחרונה בשאלה אם ראוי יהיה כי סכסוך יוכרע בבית משפט ובהתאם לאמות מידה משפטיות.
לצד זאת, דוקטרינת השפיטות אשר אומצה על ידי בג"ץ הקנתה בפועל מרחב שיקול דעת רחב לשופטים בקשר להכרעה בדבר סמכותם לשפוט להכריע בנושאים שונים, ולחייב את רשויות המדינה ומוסדות ציבור לתכתיבי הפסיקה במסגרת פעילותם השוטפת.
בהקשר זה, ולצד קיומה הקבוע של שפיטות נורמטיבית, השופטים בוחנים את קיומה של שפיטות מוסדית בנסיבות הרלוונטיות, ובהתאם לקריטריונים אשר נקבעו על ידי בית המשפט העליון.
כל זאת, אף בהיבטים של מדיניות ממשלתית, נושאים אשר מצריכים ידע או מומחיות מקצועית נקודתית, החלטות אשר מצויות במתחם סמכויות הליבה של הרשויות הנבחרות, ועוד.
בית המשפט העליון ותורת הפרשנות התכליתית
אבן דרך בולטת נוספת באבולוציה שאותה עבר בית המשפט העליון עניינה באימוץ תורת הפרשנות התכליתית של טקסטים משפטיים, החל מהסכם בין שני צדדים ועד לדבר חקיקה של הכנסת.
הפרשנות התכליתית מורה ככלל כי יש לפרש הוראה של חוק על פי תכלית החקיקה, כפי שנלמדת ממקורות שונים, ובהם לשון החוק, עקרונות היסוד של השיטה, ההיסטוריה החקיקתית, ועוד.
בבואם לאמוד את תכלית החקיקה בהתאם לתורת הפרשנות התכליתית, השופטים עורכים בחינה הן של התכלית הסובייקטיבית והן של התכלית האובייקטיבית של החוק.
התכלית הסובייקטיבית מתמקדת בכוונת המחוקק, ואילו התכלית האובייקטיבית מתמקדת בתכלית החוק, וכאשר ההנחה היא שתכלית כאמור נועדה להגשים זכויות יסוד, ליצור הרמוניה חקיקתית, להשיג צדק ותוצאות סבירות, ועוד.(2)
בפועל, מתן ביטוי ומקום להיבטים שונים ומגוונים, סובייקטיביים בחלקם, במסגרת העמידה על המשמעות המשפטית של הטקסט מרחיבה את שיקול הדעת של השופטים ומאפשרת לצקת פרשנות לחוק קיים אשר חורגת מכוונתו המקורית של המחוקק.
פרשנות אשר עשויה לקחת בחשבון עקרונות, תפיסות עולם וערכים אשר אינם מקבלים ביטוי מפורש בחוק, וכזו שאף עשויה להשתנות כתלות בזהות השופט היושב בדין.
ביקורת שיפוטית על ידי בג"ץ
סוגיה מרכזית אשר נידונה רבות בשיח האקטואלי במדינת ישראל בכל הנוגע להתנהלות של בית המשפט העליון עניינה הביקורת השיפוטית של בג"ץ על עבודתה של הכנסת ופעילות הממשלה.
בהקשר החקיקתי, עיקר הדגש ניתן לבחינה החוקתית של חוקי הכנסת ואף של חוקי יסוד אותם הכנסת מכוננת תחת כובעה כרשות מכוננת.
בהיבט הביצועי, פסקי דין אשר נפסקו בשנים האחרונות ועוררו שיח ציבורי ער ואף ביקורת כנגד בית המשפט העליון נוגעים בחלקם למינויים של נושאי משרות בכירות במגזר הציבורי, החלטות ממשלה, התנהלותם של שרים במסגרת פעילותם המקצועית, ועוד.
הליך הביקורת השיפוטית הושפע רבות מהמהפכה החוקתית שחלה במדינה בעקבות כינונם של חוקי היסוד לזכויות אדם, והפרשנות המשפטית אשר התגבשה על בסיסם במסגרת פסיקותיו של בג"ץ.
פסק דין מנחה בעניין הביקורת השיפוטית ניתן בפרשת בנק המזרחי המאוחד(3), אשר במסגרתו נידונה סמכותו של בית המשפט העליון לפסול חקיקה של הכנסת לאחר כינונם של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וכן חוק יסוד חופש העיסוק.
נורמות אלו זוהו על ידי בית המשפט העליון בפסיקתו של הנשיא אהרון ברק (כתוארו דאז) בגדר חוקה בהתהוות, אשר מצויה במדרג אנכי גבוה מחקיקה רגילה, ומבססת את אקט הביקורת השיפוטית על תוצרי פעילותה של הכנסת.
פסיקה כאמור נפסקה על אף היעדר הסדרה רשמית ומפורשת בדבר הסמכות של בית המשפט העליון לערוך ביקורת שיפוטית על חקיקה, ומהווה חידוד של הדין בישראל על ידי הרשות השופטת.
במשך השנים סמכויותיו של בג"ץ בהליך הביקורת השיפוטית הורחבו והחלו לכלול אף ביקורת שיפוטית על נורמות המשתייכות למדרג גבוה יותר בהשוואה לחקיקה רגילה של הכנסת.
בית המשפט העליון התחיל להתוות בשנים האחרונות את התשתית והתאוריה המשפטית המאפשרות פסילה של חוקי יסוד.
הליך זה מומש הלכה למעשה לאחרונה במסגרת בג"ץ עילת הסבירות(4) והוכשר בפסיקה על אף מעמדם העליון של חוקי היסוד והמחשבה על פיה נורמות במעמד של חוקה בהתהוות מחייבות בפועל גם את בית המשפט העליון.
הפסילה של התיקון לחוק יסוד השפיטה במסגרת בג"ץ עילת הסבירות היוותה התפתחות משטרית חסרת תקדים בדמוקרטיה הישראלית, ובגדר הרחבה משמעותית בסמכויותיו של בית המשפט העליון.
גיבוש יסודות המשפט המנהלי על ידי בג"ץ
במשך הזמן בית המשפט העליון אימץ סטנדרטים מגוונים לבחינה של הכשרות המשפטית הנדרשת להליכי חקיקה, תוצרי פעילותה של הכנסת, החלטות ממשלה, איוש כוח אדם ברשות המבצעת על ידי השרים, ועוד.
בהיעדר חקיקה רשמית, בית המשפט העליון נטל את ההובלה בהסדרה של כללי המשפט המנהלי אשר יחלשו על פעילותם של נבחרי הציבור ומוסדות המדינה.
בפסקי דין שונים בג"ץ גיבש סל כלים משפטים לבחינה של חוקתיות התנהלותם של נבחרי ציבור ורשויות המנהל.
בחלקם, אותם הכלים פותחו בפסיקה ובחלקם, הפסיקה שינתה הסדרה אשר היתה קיימת קודם לכן בנורמות שנוצרו על ידי הכנסת.
לשם ההמחשה אפשר להפנות לעילת הסבירות, אשר בעשורים האחרונים הפכה לעילה עצמאית שמאפשרת לבג"ץ לפסול החלטות המתקבלות על ידי רשות מנהלית.
כל זאת, על סמך בחינה של מכלול האינטרסים אשר בהם התחשבה הרשות בעת קבלת ההחלטה הרלוונטית בנסיבות העניין, והאיזון ביניהם.(5)
אלמנט נוסף אשר מזוהה עם יסודות המשפט המנהלי ופותח והתעצב גם על ידי הפסיקה הינו עיקרון המידתיות.
המידתיות הוסדרה בפסקת ההגבלה אשר עוגנה בחוקי היסוד לזכויות האדם, והיוותה תנאי אחד מבין מס' תנאים מצטברים אשר חקיקה נדרשת לקיים על מנת לפגוע בזכות הקבועה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק.
אולם, העיקרון הורחב בפועל בפסיקה של בית המשפט העליון, אשר יצק תנאים ומבחני משנה לצרכי הקביעה אם החלטה מנהלית הינה גם החלטה מידתית או לא, אגב החלה של עיקרון המידתיות גם על החלטות של רשויות המנהל.
יסודות אלו יחד עם אחרים, כדוגמת עקרון חוקיות המנהל, הגינות, בחינה של מערך השיקולים אשר עומדים מאחורי החלטה נתונה ועוד, הרחיבו את שיקול הדעת השיפוטי והסמכויות של השופטים בעת שבה בג"ץ דן בפעילותם של מוסדות ציבור ומדינה.
כללים כאמור הוסיפו תנאים נוספים לרשימת התנאים המצטברים הגדלה אשר רשויות המנהל נדרשות לקיים בכדי לעמוד בחובת החוקתיות, והעמיקו את המעורבות של בית המשפט העליון בפעילותן של רשויות נבחרות.
כל זאת, להבדיל מביסוסה של הכרעה שיפוטית על הכתוב בחקיקה רשמית ומעשה ידיה של הרשות המחוקקת בישראל בלבד, לרבות הסמכויות שהינה מקנה לרשות המנהלית אשר החלטתה או תוצרי פעילותה עומדים במוקד.
מפוזיטיביזם משפטי לפרשנות
בעשרות השנים האחרונות התרבו טענות על פיהן שופטים בערכאה השיפוטית העליונה בישראל החלו להתוות את הדין המחייב וסמכויותיה של המערכת המשפטית בהתאם לעקרונות, דוקטרינות וערכים החורגים מעבר לגבולותיה של המילה הכתובה בטקסט המשפטי.
אבולוציה זו באה לידי ביטוי ביתר שאת בימי המהפכה החוקתית של שנות התשעים בפסיקותיו של בג"ץ אשר לקחו חלק בשרטוטה של המסגרת החוקתית לפעילותן של רשויות המדינה.
המהפכה החוקתית ופסקי הדין של בית המשפט העליון הביאו לשיח ער בקרב משפטנים, פוליטיקאים ואף הציבור הרחב באשר להפרדת הרשויות בישראל, ומעורבותו של בג"ץ בתחומי פעילותן של הכנסת, הממשלה ורשויות המנהל.
תהליך שכזה עשוי לשקף ירידה הדרגתית שחלה במשך השנים בדומיננטיות של גישות שמרניות למשפט כדוגמת פוזיטיביזם משפטי, אשר דבקה בהיצמדות לטקסט המשפטי והכרעה משפטית בהתאם לכתוב בחוק.
כל זאת, לטובת אימוץ של גישות המצדדות בהרחבה של היריעה המשפטית, כדוגמת הזרם המוכר בתורת המשפט בשם פרשנות (Interpretivism), אשר לוקח בחשבון היבטים מוסריים ועקרונות של צדק במסגרת פרשנות של תכנים משפטיים.
כיום, אנו עדים לנוכחותן של גישות שונות למשפט בקרב שופטי בית המשפט העליון אשר מזוהות עם זרמים פילוסופיים שונים בתורת המשפט.
חלקן מכירות בשיפוט אשר מקנה עדיפות לערכים המזוהים עם דמוקרטיה-ליברלית מודרנית ומהותית, כדוגמת הגנה על זכויותיהם של מיעוטים וקבוצות מוחלשות בחברה, ועוד.
אני מאמין משפטי שכזה מביא לעיתים לתוצאה משפטית אשר משקפת מעורבות מוגברת של השופט בפעילותן של הרשויות ומכיר בסמכויות נרחבות יחסית המצויות בידי בית המשפט העליון.
אחרות מדגישות את מעמדו של החוק, דבקות בהפרדת הרשויות ומכירות במנגנונים חוץ משפטיים לשימורה של הדמוקרטיה הליברלית, כדוגמת מערכת הבחירות.
(1) בג"ץ 910/86 רס"ן (מיל.) יהודה רסלר, עו"ד נ' שר הביטחון
(2) ע"א 2112/95 אגף המכס ומע"מ נ' אלקה אחזקות בע"מ (פסק דינה של השופטת ט' שטרסברג כהן)
(3) ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי
(4) בג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת
(5) בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור